ונשלמה פרים – כתיבתנו

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה החוטא מביא קרבן ומתכפר לו, אבל עתה בעוונותינו שחרב בית מקדשנו, ונשלמה פרים שפתינו (בתפלה), ונשלמה גם מהוננו (צדקה) וחלבנו ודמינו (תענית).
 
מחדש מורנו המשגיח הגאון רבי מיכאל סגרון שליט”א כי לבחורי ישיבה ותלמידי חכמים, יש דרך נאה והגונה לכפרה, והיא “ונשלמה פרים – כתיבתנו”. את דבריו הוא מסבב על פי דברי מרן החיד”א בפירושו “ברית עולם” לספר חסידים (סי' תק”ל) וז”ל: בהקדמת הספר החשוב “לב אריה” כתב משם רז”ל, בזמן שבית המקדש קיים, כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו, וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש, הכתיבה הזו היא עולה לו במקום קרבן. ובזה פירש הרב הנזכר את הפסוק “זבח ומנחה לא חפצת וכו' עולה וחטאה לא שאלת, אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי“, שיעלה במקום קרבן. ע”ש. והגאון רבי בנימין חדאד זצ”ל (מחכמי ג'רבא) בספרו “אמרות טהורות” רומז זאת בפסוק “אדם כי יקריב מכם קרבן לה'” (לעיל א, ב), “יקריב” בגימטריא “יחדש”, ותיבת “מכם” נוטריקון “מדעתו כאילו מקריב “קרבן לה'”.
 
הרי שתיקנו לנו חכמים דרך תשובה מובחרת ביותר המשתווה לזבח וקרבן העולים לריח ניחוח אשה לה'.
 
ומסביר הגר”מ בדרך פלא את הקשר בין כתיבת חידושי תורה להקרבת קרבן. שכן בטעם הקרבת הקרבן, גילה לנו רבנו הרמב”ן (ויקרא א, ט) שהוא כנגד מחשבה דיבור ומעשה, “כי מעשה בני אדם נגמרים בשלשה דברים, במחשבה ובדיבור ובמעשה. לכן ציוה ה' כי כאשר יחטא ויביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו וכו'. וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקרבן הזה שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, והמנות [חלקי הקרבן מתחלקין] לחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו”.
 
והנה גם כשאדם מחדש חידושים וכותבם על ספר, נגמר מעשהו בשלושה דברים: במחשבה, בדיבור ובמעשה. הכיצד?
 
במחשבה – בתחילה עין רואה ואוזן שומעת דברי המפרשים, ואז עולה רעיון בלבו או סברא ליישב תמיהה ולהצדיק את הצדיק וכיו”ב, והסברות רצוא ושוב כמראה הבזק, בערב היא באה ובבוקר היא שבה, ואין הוא יודע זוהי ביאה זוהי שיבה, ומהפך בה לכאן ולכאן למדדה במאזני שכלו.
 
בדיבור – לאחר שכליות יועצות ולב מבין, הלשון מחתך ופה גומר, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו, ואף מספר החידוש לחברו לבחנו בדיבוק חברים, לראות היעמדו דבריו, “כי הפה הוא כאצבע מרגיש הפגימה, כן מדי דברו, הפה מרגיש פגימת השכל כציפורן פגימת הסכין” (ספר נפש החיים בקונטרס עץ החיים אות כ”ט).
 
במעשה – לבסוף כלי המעשה גומרים, שכותב את החידוש בעט עופרת וברזל עלי גליון וחרט למען יעמוד ימים רבים. ואח”כ מקריבו על משבח הדפוס ומוציא עליו דמים תרתי משמע. וראוי לו לחוטא שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הספר הזה שיהיו הדמים השקועים בו תחת דמו, נפש תחת נפש, והמנות (הם הספרים שהדפיס) להחיות בהן מורי תורה, להוסיף להם חכמה על חכמתם ויברכוהו על זה.