זו הגישה!

פרשת מתן תורה, שהיא אולי הרמה והנכבדה שבפרשות, נקראת על שם יתרו, את עומק התמיהה נראה שאין צורך אפילו להסביר, “אין אומתנו אומה אלא בתורתה”, אומר רב סעדיה גאון, אם כך למה פרשת מתן תורה קרויה על שמו של מישהו אחר???

המפרשים עומדים לבאר איש איש בדרכו, במה זכה יתרו לכבוד זה? ביאורים רבים על מעלותיו הנשגבות של יתרו, לא אאריך, כי אחרי התרוצים שעוסקים בצדקותו ויושר מעשיו וגדולתו של יתרו, בסיס העניין נשאר לי קשה.

מדוע? מכיון לא חסר שכר טוב לפני ה', ליתן לאוהביו ולשומרי מצוותיו בעולם שכולו טוב, שם מקום השכר, לא צריך לרשום בשביל זה על שמו בטאבו, את הנכס היקר ביותר לאומה. וחוץ מזה לא נעים לי לומר, שאם במבחני זכויות עסקינן, עדיין לבי אומר לי שיש טובים לפחות כמוהו.

מרגוע מצאתי בדברי הבאר מחוקק (מגאוני טעלז), נקודת החידוש והחידוד בדבריו, שהסיבה שהפרשה נקראת על שמו, היא לא מצד הזכויות של יתרו, אלא יש כאן הדרכה.

מתן תורה היה ארוע חד פעמי, שלא היה כמותו ולא יהיה יותר, מכאן ואילך אם אתה רוצה לזכות לתורה? צריך לאמץ את דרכו של יתרו, אם אתה רוצה לזכות לקבלת תורה, אחרי שנתנה בסיני, אז צריך לגשת אל התורה כמו יתרו…

מה יש בדרכו וגישתו של יתרו, שעלינו לאמץ כדי לזכות בתורה?

אם אפשר לומר את זה כך, התורה די נפלה עלינו מן השמים, נכון היתה הכנה מסוימת, למשל שלושת ימי הגבלה, אבל לא היתה התנתקות אמיתית מהמוכר, הידוע והישן, אחרי הכל תמיד עוד אמרנו, ניתנה ראש ונשוב למצרים, כולנו יודעים שתנאי השרות במצרים לא היו קייטנה, אבל האדם תמיד בורח אל העבר ואל המקום המוכר…

יתרו לעומת זאת היה יושב בכבודו של עולם, הוא כומר לעבודה זרה, משרה שמכבדת את האדם ואת ארנקו, בארץ מסודרת, יותר מזה, יש לו דרך חיים ותובנות, הוא אדם מבוגר עם מעמד, אבל כשהוא הבין משהו חדש הוא עזב הכל, כסף כבוד ונוחות, רק כדי לממש את מה שהבין.

וכך כותב הבאר מחוקק: בכדי שיוכל האדם לעלות בענייני רוחניות, מוכרח הוא לוותר על דעותיו מן העבר!!
ויתור על ממון ורכוש אינו קל לאדם, אולם קשה פי כמה לאדם, לוותר על רעיונות ודעות אשר רכש מימים ימימה, הם חלק ממנו, מגופו ושיכלו ורוחו, כך הוא חי, ורק כשהאדם זוכה לרכוש כח הקרבה וויתור, רק אז ביכולתו לאזור כח, לעזוב דרכו והשקפתו אשר היה חי איתה עד עכשיו, ששמיעה תועיל בו כל כך, שיהיה מוכן לצאת ממקומו, אל מקום ודרך חדשה.

נקודה נוספת, חוץ מכח הוויתור, הוא היכולת לראות דברים באור חדש לגמרי, במתן תורה המתנה השמימית ביותר, קיבלנו תורה מלאה ושלמה ותמימה מכל צד, עטופה בסרט, לא עמלנו, לא היתה הבנה הדרגתית ומטפסת צעד צעד, הכל התחדש והובן בבת אחת, כששמענו את קול ה' קורע את כל המסכים, ומטביע את הדברים בעומק נשמתנו, אין מה להוסיף ידע, אחרי שה' הסביר לך בקולו הוא…

לעומת זאת, כשיתרו מגיע הוא אומר: “עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים”. רש”י אומר על המילים “עתה ידעתי” – מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר. שזה אומר, שזה לא שיתרו לא שמע מעולם על ה', הוא שמע והכיר ולמד על ה', אבל עכשיו הוא הבין יותר לעומק. לכאורה אם כן אין כאן שום התחדשות בידיעות, הכל ידוע ומוכר, יש כאן רק תוספת הבנה, בידיעה הישנה אשר רכש כבר וידע מימים ימימה, ובכל זאת החידוש שנתווסף ליתרו, שעכשיו הוא מכיר ביותר, חולל שינוי עצום.

אומר הבאר מחוקק, שהאדם צריך להרגיש שלאחר שניתווספה לו הבנה באיזה ענין, אין זה רק תוספת הבנה בידיעה הקודמת אשר כבר רכש, אלא כל הידיעה משתנה, וכעת מובנת היא לו בצורה אחרת לגמרי, ונעשית אצלו לידיעה חדשה, שהרי כעת הוא מבין אותה בהבנה אחרת לגמרי מכפי שהבין עד כה.

אז התורה ניתנה באופן חד פעמי ומלא מבורא העולם, אבל אם אנחנו אחרי הנתינה הזו, רוצים לדעת איך לזכות לטעום ממנה באמת, חייבים כדי לקבל את התורה, ללמוד מיתרו את היכולת להתחדש, להעמיק ולראות דברים באור חדש, והיכולת להשתנות בעקבות הההבנות החדשות.

אם אתה רוצה היום, לזכות שוב לקבל תורה, לפני שנשמע את עשרת הדברות, צריך לקבל קורס מיתרו!