לבו של עם ישראל

ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם – התורה מדגישה ש”אוהל מועד” היה בתוך המחנות, לא רק בשעת חנייתם, אלא גם בשעת מסעם. מפרש רשב”ם בפסוק זה שבכל ענין שהם היו, המשכן היה בתוכם, וגם בדרך הליכתם היו ארבעת הדגלים סביב. והנה בנוהג שבעולם, מנהיגים וחשובי העם צועדים בראש המחנה, ובודאי בשעת מסעם, אם כן מן הראוי היה שהמשכן יחד עם מחנה הלווים יסעו בראש הדגלים, ומה הטעם שהיו במרכז המחנה?

החפץ חיים נדרש לשאלה זו, והוא לומד מכאן את הנהגת התורה הקדושה. התורה נמצאת תמיד במרכז העם, בתוך תוכם של עם ישראל, והיא קרובה לכל יהודי ויהודי בכל מצב שהוא ובכל מקום בו נמצא. התורה קרובה אליו במדה שווה והוא יכול לקבל ממנה בכל מדרגה שיהיה, ולכן בכל שאלה בחיים ובכל נסיבה שאדם נמצא בה, ישנה תשובה לדרך שהאדם ילך בתורה עצמה. כי התורה היא כמו לב האדם השוכן במרכז הגוף, אשר באמצעותו יכול הדם להגיע לכל האיברים בכל רגע ממש, ואם הדם לא יגיע לאיבר מסוים אפילו לזמן קצר, אותו איבר יהיה בסכנה. כך התורה שהיא הנשמה המזרימה דם ומקיימת את עם ישראל בכל רגע ורגע, התורה הזו אינה יכולה לשכון מחוץ למחנה, אלא חייבת להיות במרכז כדי להשפיע כל הזמן לכל חלקי עם ישראל.

על החפץ חיים עצמו מסופר שבאחד מביקוריו אצל הרופא שאלו הרופא: “אנשים כמוני איך יזכו לחיי העוה''ב?”. ענה לו הכהן הגדול זיע''א: כתוב בפרשת בראשית ''ועץ החיים בתוך הגן'', ותרגם המתרגם “באמצעיתא דגנא”. ולכאורה אינו מובן למה התורה מדגישה בתוך הגן באמצעו, ומה משנה לנו אם העץ נמצא באמצע הגן או בקצהו? אלא מרמז לנו הכתוב שעץ החיים (התורה, כמ”ש “עץ חיים היא למחזיקים בה”) הוא באמצע, והגישה אליו הוא מכל צד. אל לנו לחשוב כי רק דרך אחת מובילה לעץ החיים. כל אדם בין אם עיסוקו בתורה או בכל דבר אחר, ביכולתו להגיע לעץ החיים. כמו שנאמר ''בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'', כל אדם שהוא סר מרע ועושה טוב, משאו ומתנו באמונה עם הבריות ומשתדל במצוות ותורה כפי כוחו, יכול לזכות לעץ החיים.