לשון הזהב של הרמב"ם

ו) הרמב”ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב”ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ”ד): “וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו”. בגמ' (מנחות מ”ד סע”א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב”ם שינה וכתב “כל הרגיל” מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר”ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.
גדולה מזו בהלכות תשובה (פ”י הלכה ד'): וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו, כלומר עבדו מאהבה. ע”כ. השמיט רבנו בחכמה רבה סוף המאמר “אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס” וכתב במקום זה וכו', מפני שטעו במאמר זה צדוק ובייתוס כידוע, ועל זה רמזו התנאים בדורות הבאים (אבות פ”א מי”א) חכמים הזהרו בדבריכם, ופירש רבינו בפיה”מ שם שלא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר וכו' ויהיה בזה חילול השם כאשר אירע לאנטיגנוס עם צדוק ובייתוס. ע”ש.
ומכיון שהרמב”ם כתב את חיבורו גם למתחילים שסיימו תורה שבכתב, ואולי יהיה ביניהם מי שלא ידע גם משנה דאבות, נזהר הרמב”ם להשמיט את סיום המאמר, שלא לחזור חלילה על השגיאה של אנטיגנוס. ומעין זה בהלכות תפלה (פ”ה הי”א): ולמה נותן שלום לשמאלו תחילה, מפני ששמאלו הוא ימין שכנגד פניו, כלומר כשהוא עומד לפני המלך נותן שלום לימין המלך ואח”כ לשמאל המלך “וקבעו שיפטר מן התפלה כמו שנפטרין מלפני המלך”. מקור ההלכה בגמ' יומא (נג:) מי סברת לימין דידך, לשמאל דידך קא אמינא, דהוי ימינו של הקב”ה, ע”ש. והרמב”ם שינה בכוונה את לשון הגמרא והאריך שלא כדרכו, כדי שלא להזכיר לשון ימין ושמאל כלפי הקב”ה ח”ו, שהרי אין לו גוף ולא דמות הגוף ואין למעלה לא ימין ולא שמאל וכמ”ש בהלכות יסודי התורה (פ”א הי”א) ע”ש. [וסימניך אשר לא יש”א פנים, ימין שמאל אחור פנים]. וע”ע בגמ' ריש חגיגה: כדרך שבא לראות כך בא ליראות מה לראות בשתי עיניו וכו', ותראה מתק לשון הרמב”ם בפרק ב' מהלכות חגיגה (הלכה א'): “ונאמר בבוא כל ישראל ליראות, כשם שהם באים להיראות לפני ה' כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו, להוציא סומא שאינו רואה, אפילו נסמית עינו אחת, שהרי אין ראייתו שלמה”. ובגמרא שבת (דף ק”ה סע”ב): כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב”ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. והשווה עם לשון הרמב”ם (פי”ב ה”ב מהלכות אבל) “וכל המוריד דמעות על אדם כשר, הרי שכרו שמור על כך אצל הקדוש ברוך הוא”. ולשונו לשון הזהב, שפתים ישק.

ז) ובזה נוכל ליישב הסתירה בין ספר היד החזקה למורה נבוכים בענין המשנה (ברכות לג:) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' משתקין אותו, שבחיבורו פסק משנה זו להלכה (בפ”ט מהלכות תפלה ה”ז) וכתב: “שמצוות אלו גזירת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר”, ובמו”נ (ח”ג פמ”ח) כתב: “ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וכו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, רצוני לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השניה”. ע”ש. והוא סותר לכאורה למה שפסק בחיבורו, והעיר בזה התוי”ט (פ”ה דברכות מ”ג) ע”ש.
ולפי האמור י”ל שהרמב”ם הולך לשיטתו בכמה מקומות שדבר שתלוי בדעת מן הדעות ואין בו פסק הלכה למעשה אין בו הכרעה (וכמ”ש בפיה”מ פ”ג דסוטה במשנת אין זכות תולה במים המרים וכו', ובפ”א דשבועות במשנת ועל שאין בה ידיעה וכו', ובסוף פ”י דסנהדרין במשנת עשרת השבטים אינם עתידים לחזור וכו', ובאגרת תחיית המתים בד”ה ואמנם מי שזכר שאנחנו וכו' וכל דבר שיש בו מחלוקת ולא יביא [לידי] מעשה אפשר להכריע בו אחד משני המאמרים על חבירו. ע”ש. וע”ע ביד מלאכי כלל ר”ך, ובס' עין זוכר להחיד”א מערכת הה”א אות כ', ולהאברבנאל פ' ואתחנן בד”ה וכבר דברתי אני וכו'. ע”ש). אבל קשה שהרי כאן הלכה פסוקה היא שהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' משתקין אותו.
ונראה שלפי שיטת הרמב”ם במו”נ נקטי' טעמא דמתני' כמ”ד מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית (ברכות לג:), או כמ”ש בירושלמי שם שנראה כקורא תגר על מדותיו של הקב”ה, ע”ש. אבל בחיבורו המסור בידי כל אדם סתם הפתח, שאין טעם למצוות אלא גזירות המקום הן (וע' בפתיחת הרמב”ם למו”נ דף ט' ע”ב: “ואני משביע באלקים יתברך כל מי שיקרא מאמרי זה שלא יפרש ממנו אפילו בדבר אחד, ואל יבאר ממנו לזולתו, אלא מה שהוא מבואר מפורש בדברי מי שקדמני מחכמי תורתנו הידועים”. ע”ש. וכולל בזה גם טעמי המצות שלו שרבים כשלו ונפלו בהם, כידוע). [וע”ע בפי”ג מהלכות שחיטה ה”ז לגבי מצות שילוח הקן וז”ל: לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהם שלא יילקחו, שנאמר והאם רובצת על האפרוחים וכו'. ע”כ. ורמז בזה שטעם המצוה מפני צער בעלי חיים, ולא ביאר כן בפירוש רק במו”נ ח”ג פמ”ח. ע”ש].
ובזה מובן טעם פלוגתא דאמוראי בגמ' דמר סבר מפני שמטיל קנאה וכו' ומר סבר מפני שעושה מדותיו של הקב”ה רחמים ואינן אלא גזירות, דפליגי אם יש לתת טעם למצוות או גזירות המקום הן. וע' בתרגום ירושלמי פרשת אמור (הנדפס במקראות גדולות סוף חומש ויקרא) “הא בכן פריש משה נביא ואמר, עמי בית ישראל, תור או אימר או גדי ארום דאתייליד ויהי שבעא יומין בתר אימיה” וכו'.
ואינו מובן לכאורה טעם הלשון הא בכן פריש משה ואמר עמי בית ישראל. ונלע”ד ברור שהיה כתוב בתרגום: עמי בית ישראל “כמה דאנא רחמן בשמיא כך תהוון רחמנין בארעא”, ונשמטו המלים האחרונות מפני דברי הירושלמי (ברכות פ”ה ה”ג ומגלה פ”ד ה”י) אילין דמתרגמין עמי בני ישראל כמה דאנא רחמן בשמים כך תהוון רחמנין בארעא תורא או רחילא וכו' לא עבדין טבאות (אינם עושים טוב), שהן עושים מדותיו של הקב”ה רחמים. ע”ש. ואע”פ שהירושלמי אמר זה על מצות אותו ואת בנו והתרגום הנ”ל אמר זה בפסוק והיה שבעת ימים תחת אמו וגו', מ”מ תוכן אחד וטעם אחד לשניהם. ולדברי הרמב”ם במו”נ הנ”ל י”ל דהתרגום ס”ל כמ”ד יש טעם למצוות. ואכמ”ל.
ואחר שנים נדפס ספר מאור ישראל למרן הגר”ע יוסף שליט”א, וראיתי שם בחידושי מגלה (דף כ”ה ע”א) שכתב בטעם הקלירי דמשמע ליה שהקב”ה חס על אותו ואת בנו דס”ל כמ”ד דרשינן טעמא דקרא, ושוב סיים דהיכא דלא נפקא מינה לדינא לכ”ע דרשינן טעמא דקרא. ע”ש. וא”כ א”ש דברי הרמב”ם במו”נ בפשיטות. וראיה גדולה לדעת הרמב”ם ממה שאמרו במדרש רבה (ר”פ כי תצא) וכשם שרחמיו של הקב”ה על האדם כך רחמיו על הבהמה, מנין, שנאמר ומיום השמיני והלאה וגו'. ולא עוד אלא שאמר הקב”ה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
וכשם שנתן הקב”ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות מנין שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך. ע”כ. ונראה שזוהי כוונתו במו”נ הנ”ל דמתני' דקן צפור לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום וכו'. ואע”פ שקשה לומר שהמדרש יחלוק על סתם משנה מ”מ י”ל שיפרש את המשנה כשאר טעמים שנזכרו בגמרא וכאמור. ושו”ר בתרגום יונתן (ויקרא כ”ב כ”ח): עמי בית ישראל היכמא דאבונן רחמן בשמיא כן תהוון רחמנין בארעא, תורתא או רחילא יתה וית בנה לא תִכְּסוּן ביומא חד. ע”ש. ועל זה כיוון הירושלמי בברכות ובמגלה הנ”ל דלא עבדין טבאות. ודו”ק.
ח) מקום אחד ישנו יוצא מן הכלל, שנתן הרמב”ם בחיבורו טעם למצוה, והוא בהלכות עבודה זרה (פי”ב ה”א): אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה. ושם הלכה ז': דרך כומרי עבודה זרה היה להשחית זקנם לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן. והטור (ביו”ד סי' קפ”א) תפס בזה על הרמב”ם, ועיין בב”י וד”מ וב”ח ופרישה. ע”ש. אולם ברור שהרמב”ם הוכרח לכתוב זה, שלא ישאל השואל מה ענין הלכות אלו להלכות עכו”ם וחוקותיהם?
ולייחד מקום בפני עצמם להלכות “גילוח הראש והזקן” שהם כמחצית פרק אחד (איידי דזוטרן) לא רצה, לכך הוכרח רבינו לבאר הטעם מפני חוקי העכו”ם, שזה שייכות הלכות אלה פה. וכיו”ב ממש כתב לעיל (בפ”ב מהלכות עכו”ם ה”ו) “ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה זרה, ששניהם כופרים בעיקר הם”. ע”ש. ושוב ראיתי שגם טעם זה שדרך העכו”ם לגלח את ראשם וכו' מקורו טהור בדברי רז”ל, במדרש רבה פרשת ואתחנן (פ”ב אות י”א): הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר להקיף פאת ראשו? כך שנו חכמים, אלו דברים אסורים “מפני דרכי האמורי” המספר קומי והעשוה בלורית, מהו המספר קומי זה המספר פאת ראשו וכו' מהו חייב סופג את הארבעים. ע”ש. ולכך לא חש רבינו לכתוב טעם זה בחיבורו הגדול, כיון שכבר הובא בדברי חז”ל.
להמשך המאמר לחץ כאן