נעילה מיותרת

לקראת המפגש הגורלי עם עשיו, מעביר יעקב את בני משפחתו ב'מעבר יבוק', ומתוך פירוט בני המשפחה בפסוק, בולטת היעדרותה של דינה בת יעקב.

“ודינה היכן היא?” שואל המדרש (בראשית רבה עו, ט), ופותר את התעלומה “נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר – הרשע הזה עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני”. נחרד יעקב אבינו למחשבה כי אחיו, שונאו, הרוצח הייצרי הפורש מדרך האבות אברהם ויצחק, יתן עיניו בבתו ויקחה לאשה. יעקב אינו מוכן ליטול שום סיכון, אין הוא מצניע את דינה בסוף המחנה כפי שעשה ליוסף, אלא נוקט באמצעי ההסוואה המוחלט מכולם: נועל אותה בתיבה ואינו מותיר כל סיכוי להתפתחות שלילית.

אלא שפעולה זו של יעקב סופגת ביקורת קשה בהמשך המדרש שם: “רב הונא בשם ר' אבא הכהן ברדלא אמר: אמר לו הקב”ה: 'למס מרעהו חסד' (איוב ו, יד) – מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מאחיך, שאילו נישאה לָאיש, לא זינתה. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נישאת דרך איסור, זה הוא שכתוב 'ותצא דינה בת לאה' וגו'”.

והדברים תמוהים לכאורה, איך אפשר לבוא בטענות ליעקב אבינו? וכי לא כך היה עליו לנהוג, אדרבא היה לו הרבה ממה לחוש? וכי בשביל הספק הקלוש שמא תחזיר דינה את עשו הרשע למוטב (מה שיצחק רבקה ויעקב לא הצליחו בכך), היה לו ליעקב לסכן את נפשה מבחינה רוחנית וגשמית וליתנה לו לאשה?! האם לא על כך אמרו חז”ל “כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה לפני הארי” (פסחים מ”ט ע”ב)?

מבאר הגאון רבי משה לוי זצ”ל (הובאו דבריו בספר “באמונתך”) כי עצם ההשתדלות של נתינת דינה בתיבה, אין בה כל מתום, אך על כך שיעקב הוסיף ונעל את התיבה, ובכך נעל כל פתח טבעי שעשיו יוכל לקחת את דינה והיא תחזירו למוטב, זה כבר היה מעל ההשתדלות המותרת. ההקפדה על יעקב אבינו היתה שאולי האפשרות שאינה רצויה בעיניו, דוקא היא האפשרות המבוקשת על ידי בורא עולם? ואולי באמת רצון ה' היה שדינה תינשא לו ותחזירו למוטב.

*כאשר אדם מהדק את כל הברגים ועושה מעל ההשתדלות המותרת, הוא בעצם אומר לבורא עולם: תן לי לבחור בשבילי את האפשרות היחידה שתתאים לתכנוניי, איני חפץ באפשרויות שלך. אדם שבטחונו בה' שלם, נותן לקב”ה להחליט בשבילו.

למדנו כי גם במקרה שעלינו לבצע השתדלות, יש לזכור כי אין הדבר מחייב אותנו להצליח, אלא מאחר שעשינו את שלנו – הרי שמעתה ואילך סרה לחלוטין האחריות מעל כתפינו, ועלינו להותיר לבעל הבירה לעשות את הטוב בעיניו.

את פעולת ההשתדלות, הגדיר מרן הגאון רבי עזרא עטייה זצ”ל על פי משל, לאדם המטפס לפסגת הר גבוה כדי לדרדר מטה חבית עגולה במדרון. כל שעליו לעשות הוא לדחוף קלות את החבית, והחבית תתגלגל מעצמה במרוצה עד למרגלות ההר. כמה משונה ומוזר יחשב אותו אדם אילו יפריז במאמצו לדחוף בכל כוחו את החבית כלפי מטה…