שויתי

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' – ביום השמיני למילואים שהוא ר”ח ניסן הוקם המשכן בו ביום, ונטל עשר עטרות, ובו ביום נצטוו בני ישראל להביא קרבנות לחנוכת המזבח, וזכו להשראת השכינה ע”י המחזה הנורא של אש היורדת מן השמים ו'אוכלת' את הקרבנות, ובהמשך כתוב “וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם”. שואל האור החיים הקדוש מהו “זה הדבר אשר צוה ה'”, אם על הקרבת קרבנות, הרי כבר נאמר קודם, וגם מהו לשון “תעשו”?

מבאר האור החיים הקדוש שכוונת “זה הדבר”, על המעשה שהזכיר הכתוב בסמוך, דכתיב “ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'”, לומר שהכינו עצמם לעמוד לפני ה' כמאמר דוד המלך “שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט”. וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם “זה הדבר אשר צוה ה' תעשו”, כי זה הדבר שמביא להשראת שכינה.

והדבר מרומז בתחילת ספר ויקרא בפתיחה למעשה הקרבנות, שם נאמר “אדם כי יקריב מכם”, מה התוספת “מכם”? ללמדנו שלא די בכך שישלח האדם קרבנות למזבח, אלא עליו להקריב את עצמו ואת רצונותיו ומחשבותיו שהכל יהיה לכבוד ה', והדבר מרומז בקרבנות הראשונים שנכתבו בתורה, קרבנות הבל וקין “והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו”, מדוע זכה הבל שדווקא קרבנו התקבל ברצון? השיב האדמו”ר מגור בעל הבית ישראל שהדבר נרמז בפסוק “והבל הביא גם הוא”, כלומר לא רק שהביא את מנחתו, אלא גם את עצמו, ולכן הקב”ה שעה אליו ולא אל קין שהיה חסר בכך.