לעכברים יש שני אויבים הרודפים אותם עד חורמה – החתול ובעלת הבית. החתול אורב עליהם לטורפם, ובעלת הבית מעוניינת להכחידם. אך הבדל גדול יש ביניהם: בעלת הבית לא רוצה בקיום העכברים ולכן היא רודפת אחריהם, ואילו החתול רוצה בקיום העכברים ושש לתופסם ולטורפם.

וכצפוי, המעשה עורר עליו התקוממות גדולה. אותם אנשים שהיה נוח להם בהמשך מעשי ההפקרות, הוציאו עליו לעז וטענו כי המניע לפעולתו לא היה חף מנגיעות אישיות, ומאחורי מעשהו עמד רצון להתבלט ולהראות קנאותו! והיה להם סימוכין לכך מהגנים המשפחתיים: סבו (יתרו) היה עובד אלילים (וכמו שכתב רש"י: "שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל").

לרב הנכבד שלום. ברצוני לברר האם יש תשובה

    ויאמר משה אל כל עדת בני

“אני נאנח עליך”, השיב רבי אהרן לגביר המופתע, ומיד המשיך: “מילא עולם הבא אני רואה שיהיה לך, שכן בעל צדקה גדול אתה, אבל היכן העולם הזה שלך?!”.

מעשה בחכם שנזדמן לעיר אחת וביקר בבית העלמין שבה. להפתעתו נגלתה לעיניו תופעה מוזרה. על כל מצבה בבית החיים, חרוט היה גיל הנפטר. על המצבה הראשונה היה מצוין: “נפטר בהיותו בן עשר שנים ושלשה חודשים”, על השניה: “בן חמש שנים”, על השלישית: “בן שתים עשרה” וכו’ וכו’. כולם נפטרו בקיצור ימים ושנים. הגדול שבהם היה בן שלושים שנה…

 “ללמוד סוגיות בעיון ולהעמיק במפרשים – לצלול בים

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה

בהעלותך את הנרות וגו’ (ח. ב)   “למה

"בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר "חכם לב יקח מצוות"

יש להבין היאך הצליח פרעה למשוך ולשדל את עם ישראל שהיו אנשים מכובדים, שיעבדו בעבודות פשוטות ובזויות, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, עבודה שמעולם לא הסכינו לה? איזה סיכוי יש לשכנע יהלומן למשל לעבוד באשפה?

בפסוק שלפנינו מבואר כי חיוך – כן חיוך! – משיב נפש יותר מכוס חלב ביום שרב, מחמם לב יותר מכוס יין שרף ביום חורפי. איך אומר הפתגם? "חיוך לא עולה כסף אך שווה זהב".

שאלה: שלום רב, הייתי רוצה לבקש עצה בבקשה.

וכי כל חייה של שרה טובים היו, הרי רוב שנותיה חיה בעקרות מתמשכת, ומה עם הסבל שעברה עם הגר שפחתה המתנשאת והתנהגות ישמעאל בנה? ואיך שכחנו את חטיפתה בידי פרעה ואבימלך? אפילו מותה היה טראגי… אדרבא, שנותיה היו מסכת סבל ויסורין, וכיצד זה מסתדר עם דברי רש"י שכל שנותיה שוים היו לטובה?

לאחר שעיין זמן מה, חזר הילד שוב לאביו ובפיו פירוש שונה, אך גם אותו דחה האב, ושוב דחק בו "בוא ואפרש לך, זה תירוץ קשה…", אך הבן לא אבה. "מדוע אבא מצליח להבין ואני לא?!" טען בלהט "רוצה אני להבין בכוחות עצמי, כדי שגם כאשר אבא אינו נמצא לידי אוכל להבין את הסוגיא".

מי שאחרי כמה וכמה נסיונות צלח את המכשולים והגיע אל מרומי המגדל, רואה לפניו את כל השבילים, ויודע להנחות את ההולכים בהם כיצד להגיע אל המטרה

  במסכת כריתות (ה' ע”ב) מבואר כי מלבד

מדוע היו הכרובים בדמות פני תינוקות, לכאורה מתאים

ענתה לו אמו: "הסכת ושמע בני, ושנן לקח זה שוב ושוב. אמת, כי השיבולים הזקופות נאות למראה עינים. אבל אם תתבונן, תמצא ותבין, שהן נושאות ראשיהן אל-על, משום שדקות הן ושדופות, והמוץ מכסה על ריקנות וצנימות. ואותן שבולים כפופות ושחות, שלא נשאו חן בעיניך, נכפפו משום שגרעיני החטה הבשילו בהן, והכבידו אותן לארץ.

ימות הגשמים בעיצומם ואיתם עמם שאלות שונות והבטים הלכתיים על מכלול של דברים המגיעים יחד עם הגשם.

אמנם אין איש המצפה ומייחל לראייתה אך עם זאת כאשר היא נראית בענן צצות להם שאלות שונות על ההתנהגות ההלכתית כלפיה.

ממתי הגיעה הקשת לעולמנו? מה מברכים עליה? מה הדין בקשת שאיננה בענן? כיצד מברכים אם אסור להסתכל? ברכה על חצי קשת? ואיך מצא רבי כלפון משה הכהן גם בקשת דבר טוב? והיתה לאות ברית.

מורה נכנס לכתה ומציג בפני תלמידיו גיליון נייר

לפתע הבחין באבן בוהקת. הוא קירבה לעינו והתרשם שמדובר במרגלית יקרה. טמן את המרגלית בחיקו, וניגש נרגש אל סוחר תכשיטים כדי שהלה יאמוד את שוויה. בחן הסוחר את המרגלית בהתפעלות, הפכה מצד לצד ולאחר כמה רגעים הכריז: "אני מוכן לקנותה בחמישים זהובים". האיש לא התמצא במחירי אבנים טובות, אבל ידע שבכל אופן חמישים זהובים זהו סכום עתק. הוא נעתר לעסקה, נטל את חמישים הזהובים ופנה בלב שמח לעבר ביתו.

לרגל מלאות חמישים שנות אור לירחון "אור תורה", יצאנו לשרטט קוים לדמותו של הירחון המיתולוגי שעל שלחנו מסובים זה כיובל שנים (התשכ"ח-התשע"ח) רבנן ותלמידיהון מכל גווני הקשת * בראיון מפתיע ונדיר עם עורכו האגדי של הירחון הוותיק זה חמשה עשורים – רבי ישראל כהן שליט"א, מגלה הרב העורך סודות כמוסים משולחן עורך, מספר על קורותיו של הירחון, על ייחודיותו, ובעיקר מגלה את סוד הצלחתו * ליהודים היתה אורה, זה אור תורה *