סיני ועוקר הרים: עשרים ואחת שנים לגאון הצעיר שנפטר בגיל 39
מסכת חיים מופלאה של הרבצת תורה במסירות נפש
קרא שאלהפרשת מטות – הדיבור – כח אלוקי
לעכברים יש שני אויבים הרודפים אותם עד חורמה – החתול ובעלת הבית. החתול אורב עליהם לטורפם, ובעלת הבית מעוניינת להכחידם. אך הבדל גדול יש ביניהם: בעלת הבית לא רוצה בקיום העכברים ולכן היא רודפת אחריהם, ואילו החתול רוצה בקיום העכברים ושש לתופסם ולטורפם.
קרא שאלהפרשת ויגש – כבישת הנקמה המתוקה
הרגישות המיוחדת של יוסף כלפי כבוד אחיו, מתגלה במלוא עצמתה ואצילותה במעמד התוודעותו אליהם. למעשה, באותה שעה היתה בידו ההזדמנות להשפילם עד עפר ולחוש בטעמה הערב של הנקמה המתוקה.
קרא שאלהפרשת וישלח – לא מדובשך ולא מעוקצך
עשיו הרי הוא האח היחיד של יעקב, אם כן מדוע כופל יעקב את דיבורו ואומר "מיד אחי, מיד עשיו"?
קרא שאלהקווים לדמותו של מוה"ר הרב משה לוי זצוק"ל – ספינת ההלכה
השעה 11:00 בבוקר. השיעור בעיון כבר אמור להתחיל.
קרא שאלהפרשת האזינו – תחילתו מר וסופו מתוק
לאחר שעיין זמן מה, חזר הילד שוב לאביו ובפיו פירוש שונה, אך גם אותו דחה האב, ושוב דחק בו "בוא ואפרש לך, זה תירוץ קשה…", אך הבן לא אבה. "מדוע אבא מצליח להבין ואני לא?!" טען בלהט "רוצה אני להבין בכוחות עצמי, כדי שגם כאשר אבא אינו נמצא לידי אוכל להבין את הסוגיא".
קרא שאלהפרשת חוקת – במחשבה תחילה
מי שאחרי כמה וכמה נסיונות צלח את המכשולים והגיע אל מרומי המגדל, רואה לפניו את כל השבילים, ויודע להנחות את ההולכים בהם כיצד להגיע אל המטרה
קרא שאלהלא מדובשך ולא מעוקצך
אתה רואה מולך את האויב, יודע מי הוא, מכיר את מטרותיו והיכן פרוסים כוחותיו. לא-כן במלחמת היצר. הוא אינו עומד מולך, אלא יושב בתוכך, וקולו נשמע כקולך,
קרא שאלההתלהבות מבוקרת
ואין הדבר פשוט כלל, וכמו שמסופר על רבי זושא מניאפולי שדרכו בקדש היתה לעשות המצוות בשמחה רבה, תוך התרגשות והתלהבות עצומה. במיוחד מחבב היה את מצות נטילת ארבעת המינים והדלקת נרות חנוכה, ובשעת עשייתן היה רוקד, מפזז ומכרכר וכל כולו להבת שלהבת יוקדת אש דת.
שנה אחת בליל חנוכה התלהט כל כך בעריכת נרות החנוכיה, עד שמגודל הדבקות נתקלה ידו בחנוכיה, וזו נפלה לארץ ונשפך שמנה.
קרא שאלהבבדיחותא ח"ב (מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל)
כדי לרדת מן ההר אל העם, היה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל משתמש בכל דרך אפשרית – גם בהומור. באהבת זיכוי הרבים שפיעמה בו, לא התחשב בכך שהדבר עלול כביכול להוריד מרמתו התורנית, ועשה כל אשר לאל ידו, העיקר לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים * לרגל חג הפורים, אספנו בחופנינו צרור דברי חידוד, שנינה ומליצה שיצאו מפי קדשו של מרן *
קרא שאלהאל מול האמת הנוקבת
"כל העת אתם מאשימים אותי בגרימת עוול לאבא" המשיכה טענת יוסף להלום "אם אתם כל כך דואגים לאבא, אם חוששים אתם ש’בראותו כי אין הנער ומת’, אולי תסבירו לי היכן היתה דאגתכם זו לפני עשרים ושתים שנים כאשר אתם בעצמכם מכרתם אותי למצרים
קרא שאלההמוסר לאלוקים הוא!
שולשלת מסירת התורה מדור לדור גדולתו של מרן הגאון בעל יביע אומר" זצוק"ל (חלק א’)
ראה הקב"ה את עוניה של יהדות ספרד, והחזיר את הגלגל קדימה. ובכן: בשנת "גדול מרבן שמו" (תרפ"א) בין כֶּסֶה לעשור, י"ב בתשרי תרפ"א, בימים שכל ישראל מטוהרים ומכופרים (יום א’ של סוכות הוא "יום ראשון לחשבון עוונות" כידוע) – ילד יולד לנו , ובן ארבע שנים עלה ארצה, כשם שיצא מרן ז"ל בגיל ארבע את ספרד ארץ מולדתו. למד בשקידה רבה בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. אולם עיקר עילויו לא היה אלא מעצמו. בשעה שחבריו עטו אל הכדור והמשחקים, לא היה לעובדיה יוסף הקטן נחת רוח כי אם בשקידה על לימודו. עוד ספר ועוד ספר, עוד הערה ועוד קושיא,
קרא שאלהמרן ראש הישיבה על גדולתו של מרן בעל "היביע אומר" זצוק"ל (חלק ב’)
והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…
קרא שאלההאשם הגדול באפליית הבנות הספרדיות, הם לא אחר מאשר ההורים שלהם. הכיצד?! במאמר קצר ונוקב האמת הפשוטה מתבהרת.
מי בדיוק הנאמן
תמוז תשס"ו. הימים ימי מלחמת לבנון השניה, ומרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א בשיעורו במוצאי שבת בלויין, מכריז ומבקש לבטל את "בין הזמנים", בבחינת "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תצאו לבין הזמנים…". למרבה הבושה, הישיבות הספרדיות בוחרות ל"התעלם" מדבריו. הישיבה היחידה שנאמנת לדבריו הקדושים היתה ישיבת "כסא רחמים" על כל סניפיה ברחבי הארץ.