מיכאל הכהן הגדול
| מאת הרב אביחי סעדון |
והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…
קרא שאלהשנו חכמים (בסוכה דף כ’ ע"א): "בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה – עלו רבי חייא ובניו ויסדוה". יש מוסיפים בימינו: "חזרה ונשתכחה – עלה רבינו עובדיה יוסף ויסדה". ומעניין שכל העולים הנ"ל הם עולים מבבל לארץ ישראל..
מאמר זה נכתב על ידי מרן ראש הישיבה הגאון הרב מאיר מאזוז שליט"א בחודש אלול תשנ"ה לרגל הוצאת הספר יביע אומר חלק שמיני על ידי מאור ישראל שר התורה הגאון מרן עובדיה יוסף זצוק"ל
*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א –
קרא שאלהכשהוא מלוכלך מאבק דרכים, הגיע אל בית הדוד. “גש נא אל הכיור ושטוף את פניך וידיך”, אומר לו הדוד. הוא ניגש, אולם כעבור דקה חוזר: “סלח לי דוד יקר, המים אזלו מן הכיור”. הדוד מחייך למשובתו של הכפרי הנבער, ניגש אל הכיור פותח את הברז למול עיניו הנדהמות, והמים זורמים… גם האכילה לא היתה מלאכה פשוטה כלל וכלל. לא רגיל היה לאכול בכפית ובמזלג, ודקר את עצמו פעם אחר פעם, עד שהצליח להכניס לפיו משהו מן הצלחת…
קרא שאלהמדוע המתין הקב”ה עד שיגיע יעקב לחרן, ורק אז עוררו להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, מדוע לא עוררו מיד כאשר עבר שם בראשונה, וכך ניתן היה לחסוך את הצורך בנס גלוי של קפיצת הדרך?
קרא שאלה"בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר "חכם לב יקח מצוות"
קרא שאלההרגישות המיוחדת של יוסף כלפי כבוד אחיו, מתגלה במלוא עצמתה ואצילותה במעמד התוודעותו אליהם. למעשה, באותה שעה היתה בידו ההזדמנות להשפילם עד עפר ולחוש בטעמה הערב של הנקמה המתוקה.
קרא שאלהבאמצע הסעודה, קם אחד מהנוכחים וביקש לשאול את הרב שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא הורה באצבעו על בעל הבית, ושאל את אבי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לבית כנסת הרפורמי בעיר?! כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים, והשואל רצה להביך אותו בפני הרב.
קרא שאלהלפתע הבחין באבן בוהקת. הוא קירבה לעינו והתרשם שמדובר במרגלית יקרה. טמן את המרגלית בחיקו, וניגש נרגש אל סוחר תכשיטים כדי שהלה יאמוד את שוויה. בחן הסוחר את המרגלית בהתפעלות, הפכה מצד לצד ולאחר כמה רגעים הכריז: "אני מוכן לקנותה בחמישים זהובים". האיש לא התמצא במחירי אבנים טובות, אבל ידע שבכל אופן חמישים זהובים זהו סכום עתק. הוא נעתר לעסקה, נטל את חמישים הזהובים ופנה בלב שמח לעבר ביתו.
קרא שאלהט"ו בשבט הוא יום ידוע בתפוצות ישראל כיום שמחה המנהג העיקרי שבו הוא אכילת פירות מינים ממינים שונים ~ אצל מי החל המנהג ומי "גנב" אותו ~ מה הטעם לאכילת פירות ביום זה ~ מכמה סוגי פירות נהגו לטעום ~ ועל שום מה נזכר הוא כיום שמחה.
קרא שאלה| הרה"ג ר’ יהונתן שלמה מאזוז שליט"א |
ראה הקב"ה את עוניה של יהדות ספרד, והחזיר את הגלגל קדימה. ובכן: בשנת "גדול מרבן שמו" (תרפ"א) בין כֶּסֶה לעשור, י"ב בתשרי תרפ"א, בימים שכל ישראל מטוהרים ומכופרים (יום א’ של סוכות הוא "יום ראשון לחשבון עוונות" כידוע) – ילד יולד לנו , ובן ארבע שנים עלה ארצה, כשם שיצא מרן ז"ל בגיל ארבע את ספרד ארץ מולדתו. למד בשקידה רבה בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. אולם עיקר עילויו לא היה אלא מעצמו. בשעה שחבריו עטו אל הכדור והמשחקים, לא היה לעובדיה יוסף הקטן נחת רוח כי אם בשקידה על לימודו. עוד ספר ועוד ספר, עוד הערה ועוד קושיא,
קרא שאלה