מאמרים
אמנם הנטייה המקראית היא לא להדגיש את המ"ם
א) מבטאים רי"ש הונגרית, כלומר מהשיניים, ואז ניתן
הרא"ם שם כתב, שרש"י רצה לקבוע פירושו בפסוק
הנכון לומר לְהַנִּיחַ בדגש כמו שכתב רבי מנחם
אין הבדל בהיגוי בין "לו" ובין "לא" ופעמים
הארמית והערבית מוכיחים שצ"ל בדגש כמו כִּסֵּא שהדגש
בתאג' מופיע בשני המקומות בדל"ת דגושה, וכנראה עשה
1) אין! כך הם כללי לשון הקודש, וראיה
הגעיא זה לא אתי מרחיק. רק מילה שהיא
המלה מָסַכִּים שרשה סכ''ך והיא מגזרת הכפולים. והדגש
ראשית, אשרייך שאת מחפשת את האמת, וב''ה שהתחלת
מדובר בטעות טכנית של מעמד הספר. אצלי בקובץ
ה"א השחיטה בפתח ואחריה השי"ן בדגש, כדין ה"א
שני מדקדקים אחד אשכנזי ואחד תימני אמרו כן.
תנועה קטנה מנוגנת דינה כתנועה גדולה ממש. לדוגמא:
בחו"ל אמרו אַתַכָּא דבעל הבית סמכינן בדגש. אבל
אין הבדל, ולכן כשנפגשים ביחד עושים דגש במלת
1. איני יודע באיזה היגוי אתה משתמש, אך
כי היא דחיק בגלל המקף. דּֽוֹמֶה – לָּךְ.
א) באות מ"ם שאחר ה"א הידיעה יש נטייה
איני יודע, כיוצא בזה שמעתי ממרן ראש הישיבה
עיקר החינוך אינו אם ידע אנגלית או לא
בבג"ד כפ"ת שבצורה הפשוטה שלהם אינן אחרי שוא
1) דגש קל- שאלנו למדקדק תימני ואשכנזי וענו
אין כלל כזה. הכלל הוא שאחרי שוא נע
כלי נגישות