הרמב"ם מדת קונו יש בו, מחייה מתים ברחמים רבים – ראשי תיבות רמב"ם. וכמו שאמר המשורר בראש מאמרנו: "החייה מתים תוך בור גלות – על עצמותם צפד עורם". כמה מן האהבה והרחמים הרעיף על יהודי תימן בזמנו שעמדו כמעט להתאסלם מרוב יאוש, והרמב"ם ז"ל הוריד עליהם טל של תחייה ותקוה באגרתו הנשגבה 

לא יעלה בדעתו לחשוב שחתול קפץ על המכונה ויצאו לו במקרה כל האותיות והמשפטים המרכיבים את המאמר הנפלא ההוא, ואפילו לכתוב תיבת בס"ד בת ארבע אותיות "במקרה", יוצא לפי חוקי ההסתברות אחד לי"ג מיליונים ומחצה במכונת-כתיבה רגילה (המכילה 43 סימנים למטה וכן למעלה). ואכמ"ל

 

 אבל כיון שאין ידיעתו כידיעתנו והיא מסוג אחר לגמרי, אין פה מקום לסתירה כלל, וכמו שאדם רואה בעד החלון שראובן רצח את שמעון, ואיש לא יטעון שראייתו של הרואה "הכריחה" את מעשה הרצח, כך ידיעת הקב"ה את העתידות היא כעין הראייה שלנו את ההוה, כי הוא יתברך למעלה מן הזמן, ועבר והווה ועתיד שוים לפניו. והוא היודע והוא הרואה שפלוני "יבחר" לו דרך זו, בלי שזה מכריח את האדם לעשות מה שעשה. 

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

הרמב"ם בסוף הקדמתו לחיבורו הגדול כותב: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". בזה נבין כמה מקומות שהרמב"ם כותב דבריו בקיצור נמרץ ובזהירות מופלגת, בהתחשב בקוראים הפשוטים שחסר להם הקדמות ידועות בתלמוד.

ראה הקב"ה את עוניה של יהדות ספרד, והחזיר את הגלגל קדימה. ובכן: בשנת "גדול מרבן שמו" (תרפ"א) בין כֶּסֶה לעשור, י"ב בתשרי תרפ"א, בימים שכל ישראל מטוהרים ומכופרים (יום א’ של סוכות הוא "יום ראשון לחשבון עוונות" כידוע) – ילד יולד לנו , ובן ארבע שנים עלה ארצה, כשם שיצא מרן ז"ל בגיל ארבע את ספרד ארץ מולדתו. למד בשקידה רבה בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. אולם עיקר עילויו לא היה אלא מעצמו. בשעה שחבריו עטו אל הכדור והמשחקים, לא היה לעובדיה יוסף הקטן נחת רוח כי אם בשקידה על לימודו. עוד ספר ועוד ספר, עוד הערה ועוד קושיא,

והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…

 כן מסופר על אחד מגדולי הרבנים בבני ברק, שנשאל בדין זיעה באוכלין, ובאשר ידע כי בשו"ת יביע אומר חלק חמישי יש תשובה נפלאה בנדון, הסתגר בחדרו ולמד כל התשובה ואח"כ הורה לשואלו דבר. כן מסופר שאברך ספרדי נכנס למורה הוראה בישיבה ליטאית מפורסמת, וראהו מעיין בספר "טהרת הבית" לרבנו. שאלו: "כבודו מעיין בזה?!" ענהו: "לא אתם הפסדתם במחלוקת שבין הרבנים והמפלגות, אנחנו המפסידים"…

הבוקר יום ראשון ז’ בתשרי התשע"ו מגיעה גברת אל משרדי הישיבה ומצליחה להסעיר את הישיבה.
הסיפור שלה כל כך קצר אך מספיק בשביל לרגש נפש יהודית ולחזק את אמונת החכמים שלנו.
וכך היא מספרת:
יש לי אח שסבל מ-28 שנות עקרות ובדידות, הוא וזוגתו ניסו את כל הסגולות הטיפולים האפשרים, וחודש רדף חודש שנה רדפה שנה, והם הספיקו כבר לחגוג 28 שנה של נישואים אך ללא ילדים!
בשנה שעברה צילצלו אלי והציעו לי לתרום 3000 ולזכות בברכתו של מרן ראש הישיבה הרב מאיר מאזוז, בתפילת נעילה ביום כיפור. ברגע הראשון רציתי לדחות אותם על הסף, אבל במחשבה שנייה אמרתי לעצמי אולי זוהי ההזדמנות בשביל אחי, אנחנו כל המשפחה כל הזמן מתפללים עליהם, ואולי זה הזדמנות הכי גדולה שאני יכולה להקדיש עבורם, בחשבון פשוט אמרתי: אם בתפילת נעילה חותמים וקובעים איך תראה השנה, אין דבר יותר טוב מזה שגדול הדור בכבודו ובעצמו יתפלל עליו. תרמתי ומסרתי את שמו ושם אשתו לתפלה.
אני שכחתי, אבל כאשר עברה הבשורה המצמררת במשפחה כי אשתו נכנסה להריון, ידעתי באותו רגע שעשיתי משהו ענק ויש לי חלק בתינוק הזה שנולד בשעטו"מ לפני חודשיים.

ניתן לשמוע את הסיפור מכלי ראשון מפי האחות. פרטים במשרד הישיבה