מעשה בחמד בחורים, בן למשפחת סוחרים עשירים. שיצא

ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו שלום (יח. ז)

כך המשילו והמחישו רבותינו את ההרגשה שצריכים אנו לשאת, ואיתה להיכנס ולצאת- בימים הנוראים, שבהם נזהרים ויראים, כי את נפשנו בכפנו אנו נושאים.

זהו עונשו של בדאי-שקרן, גם כשאומר אמת לא נאמן. א"כ ודאי, שלהיות
בדאי, לא כדאי

וזו היא חכמה את הטוב לזהות, ואותו להראות. כי אין מושלמים, אלא פשוט מהמומים מתעלמים, ואת העין על הטוב שמים.

אי שם אחרי הרים וגבעות, עמקים ובקעות. עמד

בפסוק שלפנינו מבואר כי חיוך – כן חיוך! – משיב נפש יותר מכוס חלב ביום שרב, מחמם לב יותר מכוס יין שרף ביום חורפי. איך אומר הפתגם? "חיוך לא עולה כסף אך שווה זהב".

אל תמהר לשפוך דם, אלא תדון לכף זכות כל אדם. אל תחשוד בכשרים, אלא אם כן הדברים בדוקים ומאושרים. זכור! החושד בכשרים סופו- שלוקה בגופו, ולא יהיה כמאכל לטורפו. ואשרי מי שחושדים בו, ולבו חלל בקרבו.

לפעמים כשנקלע אדם למצוקה, הפרנסה קשה ודחוקה. מחפש אדם לצמצם בהוצאותיו, היכן הולכות מעותיו, לשווא, ומה מוכרח ומה לא חייב עכשיו.

נגיעה אישית מסמאת את העינים, ו"אדם קרוב אצל עצמו" (סנהדרין יו"ד ע"א) גם אם יהיה מגדולי הדור. "כל הנגעים אדם רואה" אומרת המשנה "חוץ מנגעי עצמו"…

חמורה עבירה לשמה, שכוונה ורצון עמה. מעבירה הבאה עם צורך או תאוה, שפשע אליה לא נלווה.

שאלה: שלום רב, הייתי רוצה לבקש עצה בבקשה.

הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו "מי מנוחות" נרגש בכך שיעקב הדגיש שלש פעמים את המלים "אחי אמו", תוספת שלכאורה מיותרת?

ומיישב: "שבכל המעשים היתה פנייתו לאהבת אמו ולכבוד אמו… שכל הטובות שעשה לא עשה אלא לכבוד אמו".

רצונו של עשיו לצאת לבתי עבודה זרה, מובן, אך רצונו של יעקב תמוה, מדוע חפץ הוא לצאת כשאמו חולפת בסמוך לבתי מדרשות, והלא בהיותו ברחם אמו, מלאך יושב עמו ומלמדו את התורה כולה (כמבואר בנדה ל’ ע"ב), ומה טוב יותר מלימוד אשר כזה?

וירא כי לא יכול, כי לרש אין כל. ויגש אל האח, כי מסתמא כשאת צרתו לפניו ישטח, הוא את לבו יפתח. אך רעיונו כלל לא צלח, ויתנכר אליו האח. ויטען לתומו: כי לא יודע מי הוא זה, וכנראה הוא מדמיין או הוזה. והכביד את לבו, כי לב-אבן בקרבו. וישלחהו חפוי ראש, כולו עצב ובוש.

בעת שהיה הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז זצ"ל ילד, התחוללה מלחמת העולם הראשונה, שהביאה בכנפיה עוני ודוחק. אביו רבי רפאל ניצב בפני שוקת שבורה. מצבו הכלכלי היה עגום ביותר, ובלית ברירה נאלץ להפרד מהאי ג’רבא, ולנסוע עם משפחתו לתונס, לתור אחר מקור פרנסה. הסחורה שהביא עמו רבי רפאל, נקנתה בממון רב עקב המצב, וההצלחה האירה לו פנים. בכל יום שב היה לביתו עם כיס מלא זהובים אותם הרויח.

על אף הרמה הגבוהה שבה מתנהל השיעור, השיעור מובן ובהיר ביותר. הסברתו של רבנו בהירה, צלולה וקולחת. דבר דבור על אופניו בבהירות הביטוי ובחדות המחשבה. יש לו לרבנו דרך נפלאה להבהיר את הדברים המסובכים ביותר ולהגישם בפשטות על מגש של כסף לכל אדם.

"הגעתי לשיעור כתינוק שאינו מורגל עדיין במאכלים" מתאר אחד מהשומעים בצורה ציורית "אלא שרבנו פירק את הסוגיא לחלקים קטנים והגישם כְּדַיְסָה לתינוק. כך, אפילו אני הצלחתי להבין!".

♦ מִי שֶׁטָּעָה וְאָמַר "בָּרְכֵנוּ" בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים ♦ שְׁלִיחַ צִבּוּר ♦ דִּין הַמְסֻפָּק ♦ דִּינֵי בֶּן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּסַע לְחוּ"ל אַחֲרֵי ז’ בְּחֶשְׁוָן, וְכֵן לְהֵפֶךְ ♦ ועוד ועוד

עונה לו הקב"ה ואומר לו: "בני, ההפך הוא הנכון, דוקא בתקופה זו של חייך, הייתי צמוד אליך יותר מתמיד, כל כך צמוד עד שנשאתי אותך על כפיים, ופסיעות בודדות אלו שאתה רואה אלו הפסיעות שלי בלבד כאשר אתה נישא על כפיי…".

אוי שוד ושבר! זעקות הכאב נשמעו לכל עבר. הצבע מפניו של ראובן אזל, ונחל דמעות מעיניו נזל. שמעון חרד לשלומו, וניסה לנחמו, אך הרגיש כמדבר עם עצמו. הלוך להרגיעו והציע לו כוס מים להשיב נפשו, אך בקרקע היה נתון ראשו. בצר לו ומר,

לאחר שעיין זמן מה, חזר הילד שוב לאביו ובפיו פירוש שונה, אך גם אותו דחה האב, ושוב דחק בו "בוא ואפרש לך, זה תירוץ קשה…", אך הבן לא אבה. "מדוע אבא מצליח להבין ואני לא?!" טען בלהט "רוצה אני להבין בכוחות עצמי, כדי שגם כאשר אבא אינו נמצא לידי אוכל להבין את הסוגיא".

♦ דִּינֵי אֲמִירַת י"ג מִדּוֹת ♦ לִמְנוֹת י"ג מִדּוֹת בְּאֶצְבְּעוֹתָיו ♦ אֹפֶן מִנְיַן י"ג מִדּוֹת ♦ דִּקְדּוּקִים בַּאֲמִירַתם ♦ תְּקִיעַת שׁוֹפָר בִּסְלִיחוֹת ♦ כַּוָּנָה וְדִקְדּוּק בַּסְּלִיחוֹת ♦ דִּקְדּוּקִים בְּנֻסַּח הַסְּלִיחוֹת ♦ מֵהִלְכוֹת תִּקּוּן חֲצוֹת ♦ תִּקּוּן חֲצוֹת עָדִיף מִסְּלִיחוֹת ♦ ועוד ועוד

רוסיה הקרה, בעניות מחפירה. אב מבוגר, עם בנו

שמח הרב על השגחתו הפרטית של בורא עולם שגלגל בראש השנה רמון אל מתחת לספריה על מנת לזכות אותו להגיע לשלמות ההידור. בחדוה של מצוה, נגש למלאכה, והכין חרוסת טובה ומשובחת, מהודרת ומשוכללת לפי כל ההידורים המצויים בפוסקים.

"מדברים אנו על עורמתו של יצר הרע הרודף אחרינו", השיבו החסידים.

נענה רבי פינחס ואמר: "אל תדאגו, טרם הגעתם למדרגה זו שהיצר ירדוף אחריכם; לפי שעה אתם אלה שרודפים אחריו…".