פונה יהודי לקב"ה בתפלה: "רבונו של עולם! אם אזכה בהגרלה בשני מליון דולר, אני מבטיח שאשב ואעסוק בתורה כל ימי חיי". יוצאת בת קול ואומרת לו: "הי אדוני, חדל מתפלתך, יש כבר המון אברכים שעושים את זה גם בשביל 1500 שקל בחודש…".

סערה עזה התחוללה בלב ים והאוניה חישבה להישבר. אף לא אחד מן הנוסעים נותר אדיש. הכל נאחזו בדבר מה יציב והפילו תחינתם לפני בורא עולם שינוח הים מזעפו.
אחד הנוסעים שהיה איש תם, שאל בפליאה את אחד הזועקים: "משה, למה תצעק? כלום שלך היא הספינה?"…

העכבר המרוצה מהתפנית הברורה בעלילה, יוצא החוצה ומיד החתול תופס אותו. "איפה הכלב שנבח כאן כמו משוגע?" שואל העכבר את החתול, "חשבתי טרף אותך…". "אתה רואה", משיב החתול, "היום מי שלא יודע שתי שפות לא יכול להסתדר בחיים"…

אסור לחשוב שמאחר שהם הממנים, לא תשלוט בהם יד השופטים והשוטרים. מזכירה להם התורה שגם הם, וקודם כל הם, מחויבים לחוק, לא פחות משאר האזרחים

מיד בסיום המלחמה אני הולך ללמוד יהדות ולהכיר את בורא העולם! כשהסתיימה המלחמה נותרו לי רק שלושה חודשים כדי להשלים את התואר שלי באגרונומיה, אמרתי לעצמי ‘רק אסיים את התואר – ומיד לישיבה!’. ואכן סיימתי את לימודי, אך מה אומר ……….

בחקירה, נשאל הגנב: "כיצד זה עלה בדעתך לגנוב זהב לאור יום? לא ראית את כל האנשים?!".

"אנשים?!" תהה האיש "לא ראיתי אנשים, כל מה שראיתי היה רק זהב"…

הציץ הרב בשעונו והתנצל: "חפץ הייתי להסביר לך ברצון, אלא שזמני דוחק, נחפז אני אל הרופא!".

"מה קרה, רבי?" נחרד הלה. "לא משהו מיוחד" הרגיע הרב, "בני חולה, והרבנית לקחה אותו אל הרופא, הוא רשם לו תרופות, ואני הוריתי לה לבל תתן לו אותן!".

לרגל הילולת הגאון הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

אף כאן נזקקים אנו למבטו הזך של רבי אברהם בן הרמב"ם: המעפילים לא שמו לב לנקודה שחטאם בפרשת המרגלים לא היה בעצם ההשתדלות, כי אם בכך שהגיעו לזה, ואחר שהגיעו, לא שייך להפכם למאמינים כפייתיים. כרגע הם בדרגת בטחון פחותה יותר וההשתדלות לגביהם היא חיוב. במצב זה, להתנהג כבוטחים הרי זה נחשב כהוללות והסתמכות על נס, לכן אסר עליהם משה לעלות. וכאשר עלו, הכתוב מגדיר את מעשיהם בחריפות "ותזידו ותעלו ההרה" (לקמן יד, מג). וכשם שנענשו על חוסר בטחונם במרגלים, באותה מדה נענשו על בטחונם המופרז במעפילים, כי "לא כל הרוצה לטול את השם, יבוא ויטול" (ברכות פרק ב’ משנה ח’).

ואין הדבר פשוט כלל, וכמו שמסופר על רבי זושא מניאפולי שדרכו בקדש היתה לעשות המצוות בשמחה רבה, תוך התרגשות והתלהבות עצומה. במיוחד מחבב היה את מצות נטילת ארבעת המינים והדלקת נרות חנוכה, ובשעת עשייתן היה רוקד, מפזז ומכרכר וכל כולו להבת שלהבת יוקדת אש דת.

שנה אחת בליל חנוכה התלהט כל כך בעריכת נרות החנוכיה, עד שמגודל הדבקות נתקלה ידו בחנוכיה, וזו נפלה לארץ ונשפך שמנה.

רבנו יוסף חיים מבבל בעל הבן איש חי תיקן בספרו לשון חכמים נוסח קריאה קצר ליום ראש חודש סיון. מרן ראש הישיבה שליט"א מורה וקורא בעצמו קריאה זו ביום זה, כדי לזכות את גולשי האתר הבאנו את הקריאה כאן לפניכם.

אַתָּה הוּא ה´ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָרָאתָ הָעוֹלָם,

באמצע הסעודה, קם אחד מהנוכחים וביקש לשאול את הרב שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא הורה באצבעו על בעל הבית, ושאל את אבי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לבית כנסת הרפורמי בעיר?! כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים, והשואל רצה להביך אותו בפני הרב.

שחט לו חכם צדקה את היונים בחצר בית הכנסת, ולפתע נשמעה שריקה ופגז התפוצץ סמוך אליהם. נאנח חכם צדקה והודיע ליהודי כי השחיטה נפסלה, שכן מן הסתם מחמת הבהלה נגרמה שְׁהִיָּה הפוסלת את השחיטה.

דעות רבות נאמרו על יום זה במובנים ובהבטים שונים, הבאנו כאן קטע המועתק מלשונו של מרן ראש הישיבה שליט"א בו מציג מרן שליט"א את דעתו באופן ברור על היום הזה

בס”ד ג’ ניסן המנוסה התשע”ט לפ”ג. בענין ברכת

הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה הגאון רבנו מאיר מאזוז שליט"א, ההלכה נמסרת מפי מרן שליט"א בכל יום במהלך תפילת שחרית לאחר התחנון (כאשר בזמן זה ישנם המחליפים תפלין של רש"י לר"ת).

בוקר אחד, לאחר שפסע שלש פסיעות בסיום תפלת שמונה עשרה, ארע דבר מפליא. לעיני הצבור המשתאה, חלץ את תפיליו, הסיר את טליתו, התעטף בגלימתו ומיהר לצאת את בית הכנסת, אץ רץ לדרכו. הכל נדהמו ממעשהו, אך מאחר וידעו את גדולתו וקדושתו, לא ניסו להרהר אחריו, רק ציפו בקוצר רוח לשובו.

כדי לרדת מן ההר אל העם, היה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל משתמש בכל דרך אפשרית – גם בהומור. באהבת זיכוי הרבים שפיעמה בו, לא התחשב בכך שהדבר עלול כביכול להוריד מרמתו התורנית, ועשה כל אשר לאל ידו, העיקר לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים * לרגל חג הפורים, אספנו בחופנינו צרור דברי חידוד, שנינה ומליצה שיצאו מפי קדשו של מרן *

בכל דבר – אין לנו רשות לבחון ולנסות את הקב"ה, ואילו בנוגע למעשרות, מסכים הקב"ה שינסו ויבחנו אותו, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות,

יום הששי י”ט שבט תשע”ט   מנהגנו לעמוד

שאר העמים התבוננו נקודתית בכל מכה ומכה בפני עצמה, ולכן תלו זאת באיזה ‘מזל’ או ‘אליל’ רע שהשתלט על מצרים, ואילו יתרו שם לבו על הקשר הפלאי הרקום בין כל עשר המכות, האורג אותם לכלל רצף אחד, והבין שלא יכול להיות כאן מזל אקראי. רק יד מכוונת – ידו החזקה וזרועו הנטויה של בורא העולם, יכולה לנהל את השתלשלות המכות בצורה כה מדויקת. המבט השלם על מכלול עשר המכות והסדר הפנימי שלהן, הקנה לו זוית ראיה בלעדית שהביאתו לעשות צעד מעשי – לכתת רגליו אל המדבר ולהתאחד עם העם היהודי.

אך המצרים לא רק שלא הכירו טובה, אלא כפרו בטובה, כמו שנאמר "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (לעיל א, ח). וצריך להבין שגם אם היה זה מלך חדש ממש, וכי באמת לא שמע על מלך בשם יוסף שהביא ברכה עצומה למצרים שנים מועטות קודם לכן? איך הוא מֵעֵז להתנכר ולהתאכזר כך לצאצאיו?

ובאמת, יש כאן פליאה עצומה: איך באמת משה רבנו, מנהיגם של ישראל, מֵעֵז להתרעם על הקב"ה, ולהתאונן "למה הרעותה לעם הזה", כביכול הקב"ה גורם רע לעם ישראל? הרי ודאי משה חי באמונה הפשוטה שמאתו לא תצא הרעות! ואם באמת משה התרעם, איך ה’ סולח לו ומסתפק רק בגערה?

לכבוד יום הילולתו של רבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא מתפרסמים לראשונה באתר הישיבה גלרית תמונות ודברי מרן ראש הישיבה שליט”א שאמר על קברו של רבי יהודה הנשיא בציפורי בביקורו שם לפני כשנתיים.