איש על מחנהו
ערבוב בין שני מושגים דומים אך שונים, והם אחדות ואחידות. "אחידות" משמעותה שהכל מתנהגים בצורה אחידה, חושבים אותו דבר, עושים אותו דבר, ונראים אותו דבר. "אחדות" לעומת זאת, אין פירושה טשטוש וערבוב בין השונים, עדי הפיכתם למין יצור כלאיים
קרא שאלהקנאות – חיובי אבל מסוכן
וכצפוי, המעשה עורר עליו התקוממות גדולה. אותם אנשים שהיה נוח להם בהמשך מעשי ההפקרות, הוציאו עליו לעז וטענו כי המניע לפעולתו לא היה חף מנגיעות אישיות, ומאחורי מעשהו עמד רצון להתבלט ולהראות קנאותו! והיה להם סימוכין לכך מהגנים המשפחתיים: סבו (יתרו) היה עובד אלילים (וכמו שכתב רש"י: "שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל").
קרא שאלההתלהבות מבוקרת
ואין הדבר פשוט כלל, וכמו שמסופר על רבי זושא מניאפולי שדרכו בקדש היתה לעשות המצוות בשמחה רבה, תוך התרגשות והתלהבות עצומה. במיוחד מחבב היה את מצות נטילת ארבעת המינים והדלקת נרות חנוכה, ובשעת עשייתן היה רוקד, מפזז ומכרכר וכל כולו להבת שלהבת יוקדת אש דת.
שנה אחת בליל חנוכה התלהט כל כך בעריכת נרות החנוכיה, עד שמגודל הדבקות נתקלה ידו בחנוכיה, וזו נפלה לארץ ונשפך שמנה.
קרא שאלהרגישות מיוחדת
באמצע הסעודה, קם אחד מהנוכחים וביקש לשאול את הרב שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא הורה באצבעו על בעל הבית, ושאל את אבי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לבית כנסת הרפורמי בעיר?! כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים, והשואל רצה להביך אותו בפני הרב.
קרא שאלההימנעות מגנאי על ישראל
בוקר אחד, לאחר שפסע שלש פסיעות בסיום תפלת שמונה עשרה, ארע דבר מפליא. לעיני הצבור המשתאה, חלץ את תפיליו, הסיר את טליתו, התעטף בגלימתו ומיהר לצאת את בית הכנסת, אץ רץ לדרכו. הכל נדהמו ממעשהו, אך מאחר וידעו את גדולתו וקדושתו, לא ניסו להרהר אחריו, רק ציפו בקוצר רוח לשובו.
קרא שאלהנשמת המצוה
והנה לפתע, זינק ‘החגור’ מבין ידיו, שמט עצמו לארץ ונעלם בפיתולים זריזים. התברר לתדהמתו כי היה זה נחש!
קרא שאלהאיש על מחנהו
פעם נשאל באחת הדרשות בלונדון למה ש"ס מפרידה בין אשכנזים לספרדים? למשמע השאלה, קם ודפק על השלחן: "בתורה אין עדות! נאמר ‘תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב’. לא נאמר ‘קהילת הספרדים’ ולא ‘קהילת האשכנזים’! אין דבר כזה! תורה אחת – משפט אחד"…
קרא שאלהלמשה אכפת מכבוד ה’
ובאמת, יש כאן פליאה עצומה: איך באמת משה רבנו, מנהיגם של ישראל, מֵעֵז להתרעם על הקב"ה, ולהתאונן "למה הרעותה לעם הזה", כביכול הקב"ה גורם רע לעם ישראל? הרי ודאי משה חי באמונה הפשוטה שמאתו לא תצא הרעות! ואם באמת משה התרעם, איך ה’ סולח לו ומסתפק רק בגערה?
קרא שאלהחזק ויאמץ לבך
תורת חיים
מה סוד ההצלחה בלימוד התורה? + מדוע בכה רבי חויתה? + איזה מסר העביר רבי מצליח לבנו ממכירת הזהב? ולמה התרגש מורנו הרב לראות נער בר מצוה עושה סיום מסכת?
כסא רחמים שלי – הגאון רבי אדיר עמרוצי שליט"א
תפקיד כיום: ר"מ ומנהל ישיבת "אור מאיר" ביפו ורב קהילת "הרמב"ם" ובשכונות תל-אביב.
תפקיד בעבר: ר"מ ומשגיח בישיבה קטנה "כסא רחמים", מלמד דקדוק עיבור ושירת ספרד בישיבה, והעורך הראשי של סידור "איש מצליח".
לא גבה לבו ולא רמו עיניו
איך מגיעים לכבוד הדדי
בדיקת שמיעה
בכמה זמן נברא העולם.
לא יעלה בדעתו לחשוב שחתול קפץ על המכונה ויצאו לו במקרה כל האותיות והמשפטים המרכיבים את המאמר הנפלא ההוא, ואפילו לכתוב תיבת בס"ד בת ארבע אותיות "במקרה", יוצא לפי חוקי ההסתברות אחד לי"ג מיליונים ומחצה במכונת-כתיבה רגילה (המכילה 43 סימנים למטה וכן למעלה). ואכמ"ל
שולשלת מסירת התורה מדור לדור גדולתו של מרן הגאון בעל יביע אומר" זצוק"ל (חלק א’)
ראה הקב"ה את עוניה של יהדות ספרד, והחזיר את הגלגל קדימה. ובכן: בשנת "גדול מרבן שמו" (תרפ"א) בין כֶּסֶה לעשור, י"ב בתשרי תרפ"א, בימים שכל ישראל מטוהרים ומכופרים (יום א’ של סוכות הוא "יום ראשון לחשבון עוונות" כידוע) – ילד יולד לנו , ובן ארבע שנים עלה ארצה, כשם שיצא מרן ז"ל בגיל ארבע את ספרד ארץ מולדתו. למד בשקידה רבה בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. אולם עיקר עילויו לא היה אלא מעצמו. בשעה שחבריו עטו אל הכדור והמשחקים, לא היה לעובדיה יוסף הקטן נחת רוח כי אם בשקידה על לימודו. עוד ספר ועוד ספר, עוד הערה ועוד קושיא,
קרא שאלהמרן ראש הישיבה על גדולתו של מרן בעל "היביע אומר" (חלק ג’).
כן מסופר על אחד מגדולי הרבנים בבני ברק, שנשאל בדין זיעה באוכלין, ובאשר ידע כי בשו"ת יביע אומר חלק חמישי יש תשובה נפלאה בנדון, הסתגר בחדרו ולמד כל התשובה ואח"כ הורה לשואלו דבר. כן מסופר שאברך ספרדי נכנס למורה הוראה בישיבה ליטאית מפורסמת, וראהו מעיין בספר "טהרת הבית" לרבנו. שאלו: "כבודו מעיין בזה?!" ענהו: "לא אתם הפסדתם במחלוקת שבין הרבנים והמפלגות, אנחנו המפסידים"…
קרא שאלהכסא רחמים שלי – הרב יוסף כהן
מתלמידיה של הישיבה בין השנים תשמ"ז-תשנ"ג
מלמד דרדקי, מגיד מישרים, רב קהילת "בית דוד" באשדוד ומחבר ספרים רבים בהלכה ובאגדה