לעכברים יש שני אויבים הרודפים אותם עד חורמה – החתול ובעלת הבית. החתול אורב עליהם לטורפם, ובעלת הבית מעוניינת להכחידם. אך הבדל גדול יש ביניהם: בעלת הבית לא רוצה בקיום העכברים ולכן היא רודפת אחריהם, ואילו החתול רוצה בקיום העכברים ושש לתופסם ולטורפם.

לעכברים יש שני אויבים הרודפים אותם עד חורמה – החתול ובעלת הבית. החתול אורב עליהם לטורפם, ובעלת הבית מעוניינת להכחידם. אך הבדל גדול יש ביניהם: בעלת הבית לא רוצה בקיום העכברים ולכן היא רודפת אחריהם, ואילו החתול רוצה בקיום העכברים ושש לתופסם ולטורפם.

אדם כי ימות באוהל (יט. יד)   “מנין

וישמע משה ויפול על פניו (טז. ד)  

הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה הגאון רבנו מאיר מאזוז שליט”א, ההלכה נמסרת מפי מרן שליט”א בכל יום במהלך תפילת שחרית לאחר התחנון (כאשר בזמן זה ישנם המחליפים תפלין של רש”י לר”ת).

שורות זכרון על גדולי ישראל   בטרם הגיע

למעשה אין לקב"ה חפץ בתרומות המשכן, אלא ה’ חפץ בנדבת הלב, כמו שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי" (סנהדרין ק"ו ע"ב), ולכן ערכה של התרומה אינו נמדד בשוויה הממוני, אלא בעמל ובטורח שהושקעו בה.

רק ריבונו של עולם, רפואתו – היא גם רפואה של רופא רחמן, וגם רפואה של רופא נאמן.

למעשה, כל תהליך החדרת האמונה ביציאת מצרים היה בעקבות שאלת אברהם אבינו בברית בין הבתרים "במה אדע כי אירשנה?". אמירה זו, היה בה נדנוד של ערעור כלשהו בשלמות הביטחון (לפי דרגתו של אברהם אבינו), וכאן – בנסי יציאת מצרים בא הדבר על תיקונו.

"להקיף את הכל אי אפשר, על כן אכתוב מעט זכרונות מהזמן האחרון".

אל תמהר לשפוך דם, אלא תדון לכף זכות כל אדם. אל תחשוד בכשרים, אלא אם כן הדברים בדוקים ומאושרים. זכור! החושד בכשרים סופו- שלוקה בגופו, ולא יהיה כמאכל לטורפו. ואשרי מי שחושדים בו, ולבו חלל בקרבו.

כשאדם שם מבטחו בבשר ודם המנוהל בעצמו על ידי הקב"ה, אז ה’ מסובב שאותו אחד לא יועיל לו. וזאת כדי להוכיח לו שאין לבטוח בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. וגם אם כעת נדמה לו כאילו הם עוזרים לו, עלול הוא לגלות שסיוע זה אינו לטובתו.

בעת שהיה הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז זצ"ל ילד, התחוללה מלחמת העולם הראשונה, שהביאה בכנפיה עוני ודוחק. אביו רבי רפאל ניצב בפני שוקת שבורה. מצבו הכלכלי היה עגום ביותר, ובלית ברירה נאלץ להפרד מהאי ג’רבא, ולנסוע עם משפחתו לתונס, לתור אחר מקור פרנסה. הסחורה שהביא עמו רבי רפאל, נקנתה בממון רב עקב המצב, וההצלחה האירה לו פנים. בכל יום שב היה לביתו עם כיס מלא זהובים אותם הרויח.

השעה 11:00 בבוקר. השיעור בעיון כבר אמור להתחיל.

והוא מפעיל את ‘נשק יום הדין’, מנסה את כוחו בדרך מקורית משלו. חדל הוא לרגע מן המאמץ המחשבתי, נעמד בפנת החדר, פונה לחונן לאדם דעת, ובתחנונים מבקש בתפלה נרגשת מעומק לבו: "רבונו של עולם! אנא! התאמצתי בכל כוחי, כל אשר בכוחי עשיתי, חפץ אני בכל מאודי למצוא תשובה לקושיא. בלי יישוב אינני הולך לישון! מוכרח אני למצוא תשובה! עלול אני להפסיד תפלה ביישוב הדעת, אם לא אִישַׁן. אנא ממך, האר את עיני ביישוב אמיתי!".

עונה לו הקב"ה ואומר לו: "בני, ההפך הוא הנכון, דוקא בתקופה זו של חייך, הייתי צמוד אליך יותר מתמיד, כל כך צמוד עד שנשאתי אותך על כפיים, ופסיעות בודדות אלו שאתה רואה אלו הפסיעות שלי בלבד כאשר אתה נישא על כפיי…".

לאחר שעיין זמן מה, חזר הילד שוב לאביו ובפיו פירוש שונה, אך גם אותו דחה האב, ושוב דחק בו "בוא ואפרש לך, זה תירוץ קשה…", אך הבן לא אבה. "מדוע אבא מצליח להבין ואני לא?!" טען בלהט "רוצה אני להבין בכוחות עצמי, כדי שגם כאשר אבא אינו נמצא לידי אוכל להבין את הסוגיא".

שמח הרב על השגחתו הפרטית של בורא עולם שגלגל בראש השנה רמון אל מתחת לספריה על מנת לזכות אותו להגיע לשלמות ההידור. בחדוה של מצוה, נגש למלאכה, והכין חרוסת טובה ומשובחת, מהודרת ומשוכללת לפי כל ההידורים המצויים בפוסקים.

כל שנה בתשעה באב אנו צמים, בוכים ומקוננים, על חורבן בית מקדשנו, על הגלות המרה ועל כל הצרות והייסורים שהיו מנת חלקנו מאז. כבר קרוב לאלפיים שנה של בכי, צום ואבילות, ועדיין לא נושענו, הצרות ממשיכות לרדוף אותנו. מדוע?

תולדותיו של מייסד הישיבה בא"י ומנהלה הרה"ג הצדיק רבי שמואל עידאן זצ"ל בבואנו להעלות את זכרו של הרב המנוח זצ"ל ולכתוב את תולדותיו, בחובתנו להדגיש שאיננו מתיימרים להקיף את כל מסכת חייו המופלאה, מאחר שהיה הרב רב פעלים לתורה ולתעודה, אשר עשה רבות להגדלת תורה ולגמול חסד, ורב הנסתר על הנגלה, ורק באנו לתת פרטים מרכזיים בחייו ובפועלו, כמו הוצאת ספרים והקמת הישיבה ועוד. בתחילת המאמר כתבנו בקצרה גם על דמותו של אביו זצ"ל.

את הקמח בתוך בד עטפה, והניחה אותו על כתפה. ואז לפתע רוח סערה הגיחה, ואת שקית החיטים להעיף הצליחה. הישר אל גלי-הים ה’סער’ הטילם, והקמח אבד ונעלם. ותלך ודמעתה על לחיה אין לה מנחם,

זהו סוד ההצלחה בכל ביקורת, הן בין בני זוג, הן בחינוך ילדים והן בכל יחסי אנוש. תחושת כפיה יוצרת מרדנות. אין אדם שמעוניין שאחרים ינהלו את חייו. החכמה היא לגרום לו להתנהל נכונה, על ידי שמביאים אותו למצב שהוא יבחר בכך, ולא ירגיש כפוי מצדנו.

כיצד עושים זאת?

חכך האורח בסנטרו והגיב: "אם כן, סוכה זו היתה עליה שאלת חכם, ומעולם לא הכנסתי לפי דבר שהיתה עליו שאלת חכם, על כן מחמיר אני לא לאכול בסוכה זו".

"והיכן תאכל?", שאלוהו בדאגה. "אֹכַל בבית", הפטיר ה’מחמיר’…

הרי אצלו העיקר היא התורה, והשאר הם סיוע למטרה. לכך מנת חלקו גדולה, ויקבל שכר אף על האכילה.

ויתמה המלך עד מאוד, וישאל את שר-העיר על כל ההוד. ומי פעל כל זאת, אשר אני זוכה לחזות?