השיעור השבועי ממרן שליט”א מוצאי שבת פרשת תרומה

כיצד ננצל ממרוץ החיים וחוסר השלווה שיש בדורנו?

פרשת וירא| מפרשות השבוע אנו יכולים ללמוד לקח

שיחה לפרשת נצבים מפי מורנו הרה”ג רבי צמח

והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…

יש לזה התרה, שאפילו נשבע בשם ברוך הוא

שדוד המל ע"ה נפטר בחג השבועות, כן איתא

מה קורה כאשר אורח חשוב ונכבד אמור להגיע לביקור בביתנו? מבריקים את האריחים, פורסים שטיחים יקרים, הנברשות מפיצות אור בהיר, בחלל האויר עומד ריח מבושם ויוקרתי, ובני הבית מצפים ומחכים בכליון עיניים לבוא האורח הנעלה. כך צריכים אנו לחוש במשך ימות השבוע, לחכות ולצפות בכל לב לאורחת החשובה – שבת המלכה.

היה זה בוקר אחד שגרתי לאחר תפלת שחרית

הזדמן לידי מאמר שהתפרסם באחד מכתבי העת של

1. מנהגנו שהחתן עולה רביעי לתירה בספר תורה

הפרשה המסתורית העומדת מאחורי העלאת עצמותיו של גדול רבני ג’רבא מרן הגאון רבי שאול הכהן זצ"ל בעל ‘לחם הבכורים’, שתחילתה לפני מאתיים שנה בקללת הגאון שרבצה לדורות על משפחה מסוימת, עד להצעת הגר"מ מאזוז והתרת הקללות המרגשת שנערכה במעמד העלאת עצמותיו לפני מספר חודשים, שהביאה לסגירת מעגל של מאתיים שנה.