מתלמידיה הראשונים של הישיבה בארץ

 

תפקיד כיום: רב מושב זמרת וראש מוסדות "אהל משה" (הכוללים גני ילדים, ת"ת לבנים, בי"ס לבנות, וישיבת "ברכת ה’").

תפקידים בעבר: כארבע שנים רב בית כנסת טריפוליטאים בקרית הרצוג, ואח"כ שנתיים ר"מ בישיבת "נתיב השבים" בבארר שבע.

 אבל כיון שאין ידיעתו כידיעתנו והיא מסוג אחר לגמרי, אין פה מקום לסתירה כלל, וכמו שאדם רואה בעד החלון שראובן רצח את שמעון, ואיש לא יטעון שראייתו של הרואה "הכריחה" את מעשה הרצח, כך ידיעת הקב"ה את העתידות היא כעין הראייה שלנו את ההוה, כי הוא יתברך למעלה מן הזמן, ועבר והווה ועתיד שוים לפניו. והוא היודע והוא הרואה שפלוני "יבחר" לו דרך זו, בלי שזה מכריח את האדם לעשות מה שעשה. 

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…