והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…

?"התואר המפוקפק "רשע" מתלווה אצלנו באופן ספונטני לנביא אומות העולם, מיסטר בלעם. ובכלל, דמותו מצטיירת בעיננו כמכשף מסורבל, הילה שחורה, שברי עצמות, ועיניים יורקות אש ורוע.
אז ככה, לפני שנקח את המכחול להוסיף לו חרב מפותלת וכובע מרושל, כדאי שנזכור את דברי המדרש…"

אז בסיכום מה היה לנו שם במצרים: מסעדת דגים, עם בשרים ובצל על השיפוד, ואבטיח לקינוח, הנה כך מטשטשים פרטים לא כל כך רלוונטים, ומקבלים זום ופוקוס על הדברים החשובים באמת…