והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…

הבוקר יום ראשון ז’ בתשרי התשע"ו מגיעה גברת אל משרדי הישיבה ומצליחה להסעיר את הישיבה.
הסיפור שלה כל כך קצר אך מספיק בשביל לרגש נפש יהודית ולחזק את אמונת החכמים שלנו.
וכך היא מספרת:
יש לי אח שסבל מ-28 שנות עקרות ובדידות, הוא וזוגתו ניסו את כל הסגולות הטיפולים האפשרים, וחודש רדף חודש שנה רדפה שנה, והם הספיקו כבר לחגוג 28 שנה של נישואים אך ללא ילדים!
בשנה שעברה צילצלו אלי והציעו לי לתרום 3000 ולזכות בברכתו של מרן ראש הישיבה הרב מאיר מאזוז, בתפילת נעילה ביום כיפור. ברגע הראשון רציתי לדחות אותם על הסף, אבל במחשבה שנייה אמרתי לעצמי אולי זוהי ההזדמנות בשביל אחי, אנחנו כל המשפחה כל הזמן מתפללים עליהם, ואולי זה הזדמנות הכי גדולה שאני יכולה להקדיש עבורם, בחשבון פשוט אמרתי: אם בתפילת נעילה חותמים וקובעים איך תראה השנה, אין דבר יותר טוב מזה שגדול הדור בכבודו ובעצמו יתפלל עליו. תרמתי ומסרתי את שמו ושם אשתו לתפלה.
אני שכחתי, אבל כאשר עברה הבשורה המצמררת במשפחה כי אשתו נכנסה להריון, ידעתי באותו רגע שעשיתי משהו ענק ויש לי חלק בתינוק הזה שנולד בשעטו"מ לפני חודשיים.

ניתן לשמוע את הסיפור מכלי ראשון מפי האחות. פרטים במשרד הישיבה
 

למרות היגון והעצב בשערי היום הנורא ט’ באב, יש שבחרו לערוך את סעודת המפסקת, דווקא באוכל המסורתי והחגיגי – "כוסכוס", על מה ולמה? / ומדוע דווקא מאכל  האבילות – ביצה, זיכה את המון העם במחאת פוסקי אשכנז / ואיך כמעט הציל החמין של שבת את הסעודה מפסקת.
 

תמוז תשס"ו. הימים ימי מלחמת לבנון השניה, ומרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א בשיעורו במוצאי שבת בלויין, מכריז ומבקש לבטל את "בין הזמנים", בבחינת "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תצאו לבין הזמנים…". למרבה הבושה, הישיבות הספרדיות בוחרות ל"התעלם" מדבריו. הישיבה היחידה שנאמנת לדבריו הקדושים היתה ישיבת "כסא רחמים" על כל סניפיה ברחבי הארץ.