כל שנה בתשעה באב אנו צמים, בוכים ומקוננים, על חורבן בית מקדשנו, על הגלות המרה ועל כל הצרות והייסורים שהיו מנת חלקנו מאז. כבר קרוב לאלפיים שנה של בכי, צום ואבילות, ועדיין לא נושענו, הצרות ממשיכות לרדוף אותנו. מדוע?

תולדותיו של מייסד הישיבה בא"י ומנהלה הרה"ג הצדיק רבי שמואל עידאן זצ"ל בבואנו להעלות את זכרו של הרב המנוח זצ"ל ולכתוב את תולדותיו, בחובתנו להדגיש שאיננו מתיימרים להקיף את כל מסכת חייו המופלאה, מאחר שהיה הרב רב פעלים לתורה ולתעודה, אשר עשה רבות להגדלת תורה ולגמול חסד, ורב הנסתר על הנגלה, ורק באנו לתת פרטים מרכזיים בחייו ובפועלו, כמו הוצאת ספרים והקמת הישיבה ועוד. בתחילת המאמר כתבנו בקצרה גם על דמותו של אביו זצ"ל.

♦ מִנְהֲגֵי יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים ♦ מִנְהָגִים וְאַזְהָרוֹת בְּיָמִים אֵלּוּ ♦ רִקּוּדִים וּשְׁמִיעַת שִׁירִים ♦ בִּרְכַּת "שֶׁהֶחֱיָנוּ" ♦ דִּינֵי תִּשְׁעַת הַיָּמִים ♦ אֲכִילַת בָּשָׂר ♦ מִסְחָר ♦ נִשּׂוּאִין וְשִׁדּוּכִין ♦ שָׁבוּעַ שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב ♦ כִּבּוּס ♦ תִּסְפֹּרֶת

    סימן א' – בענין תשלום ההורים

מי שאחרי כמה וכמה נסיונות צלח את המכשולים והגיע אל מרומי המגדל, רואה לפניו את כל השבילים, ויודע להנחות את ההולכים בהם כיצד להגיע אל המטרה

[ערוך מדברים שנאמרו ביום פטירתו, בשעת ההלויה, ובאזכרת

ארץ ישראל מכונה בתורה בכינוי הציורי “ארץ זבת

התרגשות בעולם התורה: אחרי שלשה עשורים של עבודה דקדקנית, הופך ה’משנה ברורה’ לספר הלכה למעשה המתאים גם לספרדים ועדות המזרח | בעבודה גדולה וחסרת תקדים, עמלו ת"ח ומו"צ לעבור בין רבבות פסיקותיו של מרן החפץ חיים, ולציין היכן שהפסיקה אינה תואמת לדעת מרן וגדולי האחרונים הספרדים | הפרויקט הכביר בו השתתפו עשרות פוסקי הלכה, החל באמירה אגבית של מרן בעל ‘איש מצליח’ וביוזמה היסטורית של בנו שהנציח את הרגע | הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד

ענתה לו אמו: "הסכת ושמע בני, ושנן לקח זה שוב ושוב. אמת, כי השיבולים הזקופות נאות למראה עינים. אבל אם תתבונן, תמצא ותבין, שהן נושאות ראשיהן אל-על, משום שדקות הן ושדופות, והמוץ מכסה על ריקנות וצנימות. ואותן שבולים כפופות ושחות, שלא נשאו חן בעיניך, נכפפו משום שגרעיני החטה הבשילו בהן, והכבידו אותן לארץ.

אתה רואה מולך את האויב, יודע מי הוא, מכיר את מטרותיו והיכן פרוסים כוחותיו. לא-כן במלחמת היצר. הוא אינו עומד מולך, אלא יושב בתוכך, וקולו נשמע כקולך,

ימות הגשמים בעיצומם ואיתם עמם שאלות שונות והבטים הלכתיים על מכלול של דברים המגיעים יחד עם הגשם.

אמנם אין איש המצפה ומייחל לראייתה אך עם זאת כאשר היא נראית בענן צצות להם שאלות שונות על ההתנהגות ההלכתית כלפיה.

ממתי הגיעה הקשת לעולמנו? מה מברכים עליה? מה הדין בקשת שאיננה בענן? כיצד מברכים אם אסור להסתכל? ברכה על חצי קשת? ואיך מצא רבי כלפון משה הכהן גם בקשת דבר טוב? והיתה לאות ברית.

ברש”י הראשון בתורה, מבואר שכל קיום העולם הותנה

העכבר המרוצה מהתפנית הברורה בעלילה, יוצא החוצה ומיד החתול תופס אותו. "איפה הכלב שנבח כאן כמו משוגע?" שואל העכבר את החתול, "חשבתי טרף אותך…". "אתה רואה", משיב החתול, "היום מי שלא יודע שתי שפות לא יכול להסתדר בחיים"…

הציץ הרב בשעונו והתנצל: "חפץ הייתי להסביר לך ברצון, אלא שזמני דוחק, נחפז אני אל הרופא!".

"מה קרה, רבי?" נחרד הלה. "לא משהו מיוחד" הרגיע הרב, "בני חולה, והרבנית לקחה אותו אל הרופא, הוא רשם לו תרופות, ואני הוריתי לה לבל תתן לו אותן!".

אף כאן נזקקים אנו למבטו הזך של רבי אברהם בן הרמב"ם: המעפילים לא שמו לב לנקודה שחטאם בפרשת המרגלים לא היה בעצם ההשתדלות, כי אם בכך שהגיעו לזה, ואחר שהגיעו, לא שייך להפכם למאמינים כפייתיים. כרגע הם בדרגת בטחון פחותה יותר וההשתדלות לגביהם היא חיוב. במצב זה, להתנהג כבוטחים הרי זה נחשב כהוללות והסתמכות על נס, לכן אסר עליהם משה לעלות. וכאשר עלו, הכתוב מגדיר את מעשיהם בחריפות "ותזידו ותעלו ההרה" (לקמן יד, מג). וכשם שנענשו על חוסר בטחונם במרגלים, באותה מדה נענשו על בטחונם המופרז במעפילים, כי "לא כל הרוצה לטול את השם, יבוא ויטול" (ברכות פרק ב’ משנה ח’).

בוקר אחד, לאחר שפסע שלש פסיעות בסיום תפלת שמונה עשרה, ארע דבר מפליא. לעיני הצבור המשתאה, חלץ את תפיליו, הסיר את טליתו, התעטף בגלימתו ומיהר לצאת את בית הכנסת, אץ רץ לדרכו. הכל נדהמו ממעשהו, אך מאחר וידעו את גדולתו וקדושתו, לא ניסו להרהר אחריו, רק ציפו בקוצר רוח לשובו.

הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה הגאון רבנו מאיר מאזוז שליט"א, ההלכה נמסרת מפי מרן שליט"א בכל יום במהלך תפילת שחרית לאחר התחנון (כאשר בזמן זה ישנם המחליפים תפלין של רש"י לר"ת).

כדי לרדת מן ההר אל העם, היה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל משתמש בכל דרך אפשרית – גם בהומור. באהבת זיכוי הרבים שפיעמה בו, לא התחשב בכך שהדבר עלול כביכול להוריד מרמתו התורנית, ועשה כל אשר לאל ידו, העיקר לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים * לרגל חג הפורים, אספנו בחופנינו צרור דברי חידוד, שנינה ומליצה שיצאו מפי קדשו של מרן *

הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה הגאון רבנו מאיר מאזוז שליט"א, ההלכה נמסרת מפי מרן שליט"א בכל יום במהלך תפילת שחרית לאחר התחנון (כאשר בזמן זה ישנם המחליפים תפלין של רש"י לר"ת).

ובאמת, יש כאן פליאה עצומה: איך באמת משה רבנו, מנהיגם של ישראל, מֵעֵז להתרעם על הקב"ה, ולהתאונן "למה הרעותה לעם הזה", כביכול הקב"ה גורם רע לעם ישראל? הרי ודאי משה חי באמונה הפשוטה שמאתו לא תצא הרעות! ואם באמת משה התרעם, איך ה’ סולח לו ומסתפק רק בגערה?

"כל העת אתם מאשימים אותי בגרימת עוול לאבא" המשיכה טענת יוסף להלום "אם אתם כל כך דואגים לאבא, אם חוששים אתם ש’בראותו כי אין הנער ומת’, אולי תסבירו לי היכן היתה דאגתכם זו לפני עשרים ושתים שנים כאשר אתם בעצמכם מכרתם אותי למצרים

והנה, על הדרישה מכל אחד ואחד לערוך חשבון נפש עם עצמו, מרמזת לנו התורה בתחילת פרשת שופטים הנקראת בראשית ימי חודש אלול. וכפי שדרש מרן החיד"א: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". התורה מדברת בלשון יחיד

"אתה אוהב דגים?" שאול נשאל הילד.

"בודאי" הנהן הינוקא נמרצות.

"אם אתה אוהב אותם", דחה אותו השואל מיניה וביה "אז למה אתה אוכל אותם?!…"

אם זה לא היה כתוב, זה היה נשמע תלוש, אבל זה כתוב: קרח ועדתו בוחרים להאשים……

לרגל מלאות חמישים שנות אור לירחון "אור תורה", יצאנו לשרטט קוים לדמותו של הירחון המיתולוגי שעל שלחנו מסובים זה כיובל שנים (התשכ"ח-התשע"ח) רבנן ותלמידיהון מכל גווני הקשת * בראיון מפתיע ונדיר עם עורכו האגדי של הירחון הוותיק זה חמשה עשורים – רבי ישראל כהן שליט"א, מגלה הרב העורך סודות כמוסים משולחן עורך, מספר על קורותיו של הירחון, על ייחודיותו, ובעיקר מגלה את סוד הצלחתו * ליהודים היתה אורה, זה אור תורה *