אחר שהדבר כשר מעיקר הדין גם שלא לצורך

1. חכמי הדורות האחרונים התירו (משום צורך השעה)

גדול הפוסקים הרמב"ם ענה על שאלה החשובה הזאת

ז"ל שבט הלוי שם "יראה דמשמעות הענין אפילו

תחנון ביום ירושלים | באיזה אופן מותר להנמיך

מסתמא שאין מקום לחלק שסוף סוף כשמוכר את

אם החשש הוא קרוב, שיודעת שבני הבית (גברים)

עיין בספר בערוך (ערך כרבל) שמשמע מדבריו שכובע

בספר חזו"ע על פורים, פסק שאם לא שרטט

מה יעשה מי שלא מספיק לקרוא ג' פעמים

הרבה מגדולי הדור שלנו והדור שלפנינו מצריכים להאריך

אם אחרי השטיפה החפיפה והרחיצה מיד, אין קשקשים

אם שומע ברדיו או בדיסק, כיון שאינו רואה

כל אלה שהיו בעד הגירוש מגוש קטיף נענשו

דרכו של החזון איש בכמה דברים שלא לשנות

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

החזן עשה מנגינה כל כך יפה בקריאת שמע

עיין בספר מצות קטן חושן משפט (סימן רכ"ז

הן אמת שביביע אומר שם דיבר על מים

והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…

אם אי אפשר ליצור קשר עם בעלי האופניים