שבט הלוי ושואל ונשאל הם סגננות שונים לגמרי,

זכורני שראיתי זה בדרשותיו של מרן הגר"ע זצ"ל

אחר שהדבר כשר מעיקר הדין גם שלא לצורך

1. חכמי הדורות האחרונים התירו (משום צורך השעה)

ז"ל שבט הלוי שם "יראה דמשמעות הענין אפילו

תחנון ביום ירושלים | באיזה אופן מותר להנמיך

מסתמא שאין מקום לחלק שסוף סוף כשמוכר את

אם החשש הוא קרוב, שיודעת שבני הבית (גברים)

עיין בספר בערוך (ערך כרבל) שמשמע מדבריו שכובע

בספר חזו"ע על פורים, פסק שאם לא שרטט

מה יעשה מי שלא מספיק לקרוא ג' פעמים

הרבה מגדולי הדור שלנו והדור שלפנינו מצריכים להאריך

אם אחרי השטיפה החפיפה והרחיצה מיד, אין קשקשים

אם שומע ברדיו או בדיסק, כיון שאינו רואה

כל אלה שהיו בעד הגירוש מגוש קטיף נענשו

דרכו של החזון איש בכמה דברים שלא לשנות

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

החזן עשה מנגינה כל כך יפה בקריאת שמע

עיין בספר מצות קטן חושן משפט (סימן רכ"ז