מסופר על רבי איסר זלמן מלצר שהיה לומד בחברותא בביתו עם אחד מתלמידיו. והנה דפק יהודי עני וביקש צדקה. שאל רבי איסר את התלמיד מי נמצא בפתח הדלת, והשיב לו: יהודי עני, והתכוון התלמיד לפוטרו בכמה פרוטות. תכף קם רבי איסר בזריזות והלך בעצמו כדי לכבד את העני ולתת לו צדקה.

היו"ד בפתח- לפי פירוש רש"י. וצריך עיון בתאג

בשוא נע- זה מנהג העולם (ויש מי שקורא

אם פתיחת בית הכנסת אינה נובעת ממחלוקת וגם

לתלמידים זה לא נושא לדיון כלל. כל דבר

כוונת המשורר: דוד המלך, ולכן מילה זו היא

אי אפשר להתירם אלא אם כן יש להם

יש כאן משום הנאה ממעשה שבת וחילול השם

אין בזה מוקצה וכדין בית מלא פירות המבואר

לכתחילה אין לסמוך על התרת נדרים שעושים לפני

נראה עיקר כמ"ש בסי' רע"ב סקל"ד דמותר לקדש

הראשונים כמה פעמים קראו לפתח קמץ ולהפך (עיין

זה מנהג ג'רבא. ויתכן שהמדקדקים בתונס היו מבטאים

על פי מסרה קדומה שתי אותיות דומות והראשונה

מנהג השפיכה על פתח הבית הוזכר בדברי הפוסקים

סתם דמיון.

אולי החוברת מפתחות לתלמוד – כללי הגמרא לרבי

תמיד כותבים בשוא אבל ההגיה של השוא נקראת

כנראה כוונת השואל שבספר מקור נאמן (סימן תקל"ו)

כי פעם היו הסגול והפתח קרובים מאד כמו

היו"ד זו תולדה של הצירי והחיריק (ולפעמים גם