[ערוך מדברים שנאמרו ביום פטירתו, בשעת ההלויה, ובאזכרת

הגמרא במסכת מעילה (י”ז ע”ב) מספרת שפעם אחת

על כל אדם להביא קרבן בהתאם ליכולתו הכלכלית:

ערבוב בין שני מושגים דומים אך שונים, והם אחדות ואחידות. "אחידות" משמעותה שהכל מתנהגים בצורה אחידה, חושבים אותו דבר, עושים אותו דבר, ונראים אותו דבר. "אחדות" לעומת זאת, אין פירושה טשטוש וערבוב בין השונים, עדי הפיכתם למין יצור כלאיים

מדוע היו הכרובים בדמות פני תינוקות, לכאורה מתאים

התרגשות בעולם התורה: אחרי שלשה עשורים של עבודה דקדקנית, הופך ה’משנה ברורה’ לספר הלכה למעשה המתאים גם לספרדים ועדות המזרח | בעבודה גדולה וחסרת תקדים, עמלו ת"ח ומו"צ לעבור בין רבבות פסיקותיו של מרן החפץ חיים, ולציין היכן שהפסיקה אינה תואמת לדעת מרן וגדולי האחרונים הספרדים | הפרויקט הכביר בו השתתפו עשרות פוסקי הלכה, החל באמירה אגבית של מרן בעל ‘איש מצליח’ וביוזמה היסטורית של בנו שהנציח את הרגע | הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד

את מעלת פירות ארץ ישראל, לומד הראשון לציון

אתה רואה מולך את האויב, יודע מי הוא, מכיר את מטרותיו והיכן פרוסים כוחותיו. לא-כן במלחמת היצר. הוא אינו עומד מולך, אלא יושב בתוכך, וקולו נשמע כקולך,

לאיזה צורך הטריח הקב”ה את עמו בכל כך

וכצפוי, המעשה עורר עליו התקוממות גדולה. אותם אנשים שהיה נוח להם בהמשך מעשי ההפקרות, הוציאו עליו לעז וטענו כי המניע לפעולתו לא היה חף מנגיעות אישיות, ומאחורי מעשהו עמד רצון להתבלט ולהראות קנאותו! והיה להם סימוכין לכך מהגנים המשפחתיים: סבו (יתרו) היה עובד אלילים (וכמו שכתב רש"י: "שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל").

יום הששי י”ט שבט תשע”ט מנהגנו לעמוד ב’עשרת

ואין הדבר פשוט כלל, וכמו שמסופר על רבי זושא מניאפולי שדרכו בקדש היתה לעשות המצוות בשמחה רבה, תוך התרגשות והתלהבות עצומה. במיוחד מחבב היה את מצות נטילת ארבעת המינים והדלקת נרות חנוכה, ובשעת עשייתן היה רוקד, מפזז ומכרכר וכל כולו להבת שלהבת יוקדת אש דת.

שנה אחת בליל חנוכה התלהט כל כך בעריכת נרות החנוכיה, עד שמגודל הדבקות נתקלה ידו בחנוכיה, וזו נפלה לארץ ונשפך שמנה.

בהיות ובימי חג הפסח האחרון הפיצו אינשי דלא מעלי קונטרס "דייני הכזב", ולפני כן קונטרס "גיטי הכזב", המלאים דברי בלע ונאצה נגד דייני ישראל המכהנים בבתי-דין הרבניים, בצורה מזלזלת ומחפירה. חזקו עלי דברי מאור עינינו מו"ר ועט"ר מרן ראש הישיבה יחשל"א, להשיב על דבריהם ולגלות זיופיהם הרבים כחורי כברה.

באמצע הסעודה, קם אחד מהנוכחים וביקש לשאול את הרב שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא הורה באצבעו על בעל הבית, ושאל את אבי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לבית כנסת הרפורמי בעיר?! כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים, והשואל רצה להביך אותו בפני הרב.

בוקר אחד, לאחר שפסע שלש פסיעות בסיום תפלת שמונה עשרה, ארע דבר מפליא. לעיני הצבור המשתאה, חלץ את תפיליו, הסיר את טליתו, התעטף בגלימתו ומיהר לצאת את בית הכנסת, אץ רץ לדרכו. הכל נדהמו ממעשהו, אך מאחר וידעו את גדולתו וקדושתו, לא ניסו להרהר אחריו, רק ציפו בקוצר רוח לשובו.

פעם נשאל באחת הדרשות בלונדון למה ש"ס מפרידה בין אשכנזים לספרדים? למשמע השאלה, קם ודפק על השלחן: "בתורה אין עדות! נאמר ‘תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב’. לא נאמר ‘קהילת הספרדים’ ולא ‘קהילת האשכנזים’! אין דבר כזה! תורה אחת – משפט אחד"…

בכל דבר – אין לנו רשות לבחון ולנסות את הקב"ה, ואילו בנוגע למעשרות, מסכים הקב"ה שינסו ויבחנו אותו, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות,

לפתע הבחין באבן בוהקת. הוא קירבה לעינו והתרשם שמדובר במרגלית יקרה. טמן את המרגלית בחיקו, וניגש נרגש אל סוחר תכשיטים כדי שהלה יאמוד את שוויה. בחן הסוחר את המרגלית בהתפעלות, הפכה מצד לצד ולאחר כמה רגעים הכריז: "אני מוכן לקנותה בחמישים זהובים". האיש לא התמצא במחירי אבנים טובות, אבל ידע שבכל אופן חמישים זהובים זהו סכום עתק. הוא נעתר לעסקה, נטל את חמישים הזהובים ופנה בלב שמח לעבר ביתו.

ט"ו בשבט הוא יום ידוע בתפוצות ישראל כיום שמחה המנהג העיקרי שבו הוא אכילת פירות מינים ממינים שונים ~ אצל מי החל המנהג ומי "גנב" אותו ~ מה הטעם לאכילת פירות ביום זה ~ מכמה סוגי פירות נהגו לטעום ~ ועל שום מה נזכר הוא כיום שמחה.

ובאמת, יש כאן פליאה עצומה: איך באמת משה רבנו, מנהיגם של ישראל, מֵעֵז להתרעם על הקב"ה, ולהתאונן "למה הרעותה לעם הזה", כביכול הקב"ה גורם רע לעם ישראל? הרי ודאי משה חי באמונה הפשוטה שמאתו לא תצא הרעות! ואם באמת משה התרעם, איך ה’ סולח לו ומסתפק רק בגערה?

בנוהג שבעולם מי שחשוב יותר צריך ללכת ברא המחנה, כמו שיש דין בכיבוד תלמיד חכם שהרב הולך ראשון והתלמידים אחריו. אם כן, מן הראוי היה שהמשכן יחד עם מחנה הלויים יסעו בראש המחנה, ומה הטעם שהיו במרכז המחנה?

לרגל מלאות חמישים שנות אור לירחון "אור תורה", יצאנו לשרטט קוים לדמותו של הירחון המיתולוגי שעל שלחנו מסובים זה כיובל שנים (התשכ"ח-התשע"ח) רבנן ותלמידיהון מכל גווני הקשת * בראיון מפתיע ונדיר עם עורכו האגדי של הירחון הוותיק זה חמשה עשורים – רבי ישראל כהן שליט"א, מגלה הרב העורך סודות כמוסים משולחן עורך, מספר על קורותיו של הירחון, על ייחודיותו, ובעיקר מגלה את סוד הצלחתו * ליהודים היתה אורה, זה אור תורה *

שילוב זה המאפיין את חג הפסח – זכירת גודל הנס עם זכירת המצב העגום, מעמיד את הרגשת החירות במקומה הנכון.

כל האיסור ללמד חובה על עם ישראל, מבהיר בעל ה’אזנים לתורה’, הוא רק בשעה שהרב או המוכיח מדבר ומתפלל לפני הקב"ה.