והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…

למרות היגון והעצב בשערי היום הנורא ט’ באב, יש שבחרו לערוך את סעודת המפסקת, דווקא באוכל המסורתי והחגיגי – "כוסכוס", על מה ולמה? / ומדוע דווקא מאכל  האבילות – ביצה, זיכה את המון העם במחאת פוסקי אשכנז / ואיך כמעט הציל החמין של שבת את הסעודה מפסקת.
 

בעיצומו של יום ט’ באב, לאחר בשורות איוב וקינותיו של רבי יהודה הלוי, נהגו בנות ישראל בהרבה קהילות לפתוח במסע ניקיון והברקה לכל פינות הבית משל היה היום ערב בדיקת חמץ | המנהג המפתיע הביא את הנשים ‘לחשוד’ במרן החיד"א כי איננו מאמין בביאת המשיח ח"ו, ואילו בדורנו בעטייה של שרה שנירר מייסדת ‘בית יעקב’ בטל הטעם ובטל המנהג | מה נשתנה