לעכברים יש שני אויבים הרודפים אותם עד חורמה – החתול ובעלת הבית. החתול אורב עליהם לטורפם, ובעלת הבית מעוניינת להכחידם. אך הבדל גדול יש ביניהם: בעלת הבית לא רוצה בקיום העכברים ולכן היא רודפת אחריהם, ואילו החתול רוצה בקיום העכברים ושש לתופסם ולטורפם.

מלבד היותה אחות משה ואהרן, מרים נחשבה בעיני ישראל כ"אמא גדולה". וזאת בזכות שיחה אחת שקיימה עם אביה עמרם, שיחה ששינתה את מהלך ההיסטוריה של עמנו.

אחד מארבעים ושמונה קנינים שהתורה נקנית בהם הוא "המכיר את מקומו". בעל ה"שם משמואל" זצ"ל לומד את חשיבות קנין זה מהדגלים שהיו לעם ישראל במדבר, והפרידו בין מחנה למחנה כדי שכל אחד יכיר את מקומו ואת שבטו

אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'

  במסכת כריתות (ה' ע”ב) מבואר כי מלבד

ערבוב בין שני מושגים דומים אך שונים, והם אחדות ואחידות. "אחידות" משמעותה שהכל מתנהגים בצורה אחידה, חושבים אותו דבר, עושים אותו דבר, ונראים אותו דבר. "אחדות" לעומת זאת, אין פירושה טשטוש וערבוב בין השונים, עדי הפיכתם למין יצור כלאיים

בספרו “ברכת אליהו”, מעלה מרן הראש”ל הגאון רבי שלמה

וכצפוי, המעשה עורר עליו התקוממות גדולה. אותם אנשים שהיה נוח להם בהמשך מעשי ההפקרות, הוציאו עליו לעז וטענו כי המניע לפעולתו לא היה חף מנגיעות אישיות, ומאחורי מעשהו עמד רצון להתבלט ולהראות קנאותו! והיה להם סימוכין לכך מהגנים המשפחתיים: סבו (יתרו) היה עובד אלילים (וכמו שכתב רש"י: "שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל").

אהרן כותבים בלי ו'.

יום הששי י”ט שבט תשע”ט מנהגנו לעמוד ב’עשרת

ואין הדבר פשוט כלל, וכמו שמסופר על רבי זושא מניאפולי שדרכו בקדש היתה לעשות המצוות בשמחה רבה, תוך התרגשות והתלהבות עצומה. במיוחד מחבב היה את מצות נטילת ארבעת המינים והדלקת נרות חנוכה, ובשעת עשייתן היה רוקד, מפזז ומכרכר וכל כולו להבת שלהבת יוקדת אש דת.

שנה אחת בליל חנוכה התלהט כל כך בעריכת נרות החנוכיה, עד שמגודל הדבקות נתקלה ידו בחנוכיה, וזו נפלה לארץ ונשפך שמנה.

בהיות ובימי חג הפסח האחרון הפיצו אינשי דלא מעלי קונטרס "דייני הכזב", ולפני כן קונטרס "גיטי הכזב", המלאים דברי בלע ונאצה נגד דייני ישראל המכהנים בבתי-דין הרבניים, בצורה מזלזלת ומחפירה. חזקו עלי דברי מאור עינינו מו"ר ועט"ר מרן ראש הישיבה יחשל"א, להשיב על דבריהם ולגלות זיופיהם הרבים כחורי כברה.

באמצע הסעודה, קם אחד מהנוכחים וביקש לשאול את הרב שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא הורה באצבעו על בעל הבית, ושאל את אבי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לבית כנסת הרפורמי בעיר?! כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים, והשואל רצה להביך אותו בפני הרב.

בוקר אחד, לאחר שפסע שלש פסיעות בסיום תפלת שמונה עשרה, ארע דבר מפליא. לעיני הצבור המשתאה, חלץ את תפיליו, הסיר את טליתו, התעטף בגלימתו ומיהר לצאת את בית הכנסת, אץ רץ לדרכו. הכל נדהמו ממעשהו, אך מאחר וידעו את גדולתו וקדושתו, לא ניסו להרהר אחריו, רק ציפו בקוצר רוח לשובו.

והנה לפתע, זינק ‘החגור’ מבין ידיו, שמט עצמו לארץ ונעלם בפיתולים זריזים. התברר לתדהמתו כי היה זה נחש!

פעם נשאל באחת הדרשות בלונדון למה ש"ס מפרידה בין אשכנזים לספרדים? למשמע השאלה, קם ודפק על השלחן: "בתורה אין עדות! נאמר ‘תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב’. לא נאמר ‘קהילת הספרדים’ ולא ‘קהילת האשכנזים’! אין דבר כזה! תורה אחת – משפט אחד"…

ובאמת, יש כאן פליאה עצומה: איך באמת משה רבנו, מנהיגם של ישראל, מֵעֵז להתרעם על הקב"ה, ולהתאונן "למה הרעותה לעם הזה", כביכול הקב"ה גורם רע לעם ישראל? הרי ודאי משה חי באמונה הפשוטה שמאתו לא תצא הרעות! ואם באמת משה התרעם, איך ה’ סולח לו ומסתפק רק בגערה?

א. פיוטי "יה הצל יונה מחכה" ו"מעוז צור

רופא שבדק את הגראי”ל שטיינמן זצ"ל בערוב ימיו, אמר לו בסיום הבדיקה: "כבוד הרב, אתה חי כל רגע בנס…".

מיד החזיר לו הרב "גם אתה!".

 ז. חידוש בפרשת השבוע. ח. מכת צפרדע. ועוד.

 ח. ההלל וקריאת התורה בחנוכה. ט. זמן רבינו

לעתיד לבוא ישתמשו בבית המקדש בחשמל? | הקשר

שר התחבורה והמודיעין מר ישראל כץ הי”ו |

החזן מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו'