מומר אחד חיבר ספר כנגד עלילות-הדם, והרבה טובה החזיק לעצמו כלפי היהודים, וגם שכר הרבה דרש מאת עסקני ישראל.
שלח לו אחד מגדולי הרבנים: "אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת". נפגע המומר והחזיר לו: "רבי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי"…

גם בהמשך הפרשה, כאשר ראה בלעם את ישראל שוכן לשבטיו תחת דגלים שונים אך במסגרת אחת באחדות ובהרמוניה, לא יכול היה לקללם ובמקום זה יצא מפיו השבח "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (לקמן כד, ה).

אף כאן נזקקים אנו למבטו הזך של רבי אברהם בן הרמב"ם: המעפילים לא שמו לב לנקודה שחטאם בפרשת המרגלים לא היה בעצם ההשתדלות, כי אם בכך שהגיעו לזה, ואחר שהגיעו, לא שייך להפכם למאמינים כפייתיים. כרגע הם בדרגת בטחון פחותה יותר וההשתדלות לגביהם היא חיוב. במצב זה, להתנהג כבוטחים הרי זה נחשב כהוללות והסתמכות על נס, לכן אסר עליהם משה לעלות. וכאשר עלו, הכתוב מגדיר את מעשיהם בחריפות "ותזידו ותעלו ההרה" (לקמן יד, מג). וכשם שנענשו על חוסר בטחונם במרגלים, באותה מדה נענשו על בטחונם המופרז במעפילים, כי "לא כל הרוצה לטול את השם, יבוא ויטול" (ברכות פרק ב’ משנה ח’).

ואין הדבר פשוט כלל, וכמו שמסופר על רבי זושא מניאפולי שדרכו בקדש היתה לעשות המצוות בשמחה רבה, תוך התרגשות והתלהבות עצומה. במיוחד מחבב היה את מצות נטילת ארבעת המינים והדלקת נרות חנוכה, ובשעת עשייתן היה רוקד, מפזז ומכרכר וכל כולו להבת שלהבת יוקדת אש דת.

שנה אחת בליל חנוכה התלהט כל כך בעריכת נרות החנוכיה, עד שמגודל הדבקות נתקלה ידו בחנוכיה, וזו נפלה לארץ ונשפך שמנה.

בהיות ובימי חג הפסח האחרון הפיצו אינשי דלא מעלי קונטרס "דייני הכזב", ולפני כן קונטרס "גיטי הכזב", המלאים דברי בלע ונאצה נגד דייני ישראל המכהנים בבתי-דין הרבניים, בצורה מזלזלת ומחפירה. חזקו עלי דברי מאור עינינו מו"ר ועט"ר מרן ראש הישיבה יחשל"א, להשיב על דבריהם ולגלות זיופיהם הרבים כחורי כברה.

בס”ד ג’ ניסן המנוסה התשע”ט לפ”ג. בענין ברכת

כדי לרדת מן ההר אל העם, היה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל משתמש בכל דרך אפשרית – גם בהומור. באהבת זיכוי הרבים שפיעמה בו, לא התחשב בכך שהדבר עלול כביכול להוריד מרמתו התורנית, ועשה כל אשר לאל ידו, העיקר לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים * לרגל חג הפורים, אספנו בחופנינו צרור דברי חידוד, שנינה ומליצה שיצאו מפי קדשו של מרן *

"אמר משה יודע אני שישראל רוגנים הם. הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עמהם… עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין. התחיל עומד, תמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם.

פעם נשאל באחת הדרשות בלונדון למה ש"ס מפרידה בין אשכנזים לספרדים? למשמע השאלה, קם ודפק על השלחן: "בתורה אין עדות! נאמר ‘תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב’. לא נאמר ‘קהילת הספרדים’ ולא ‘קהילת האשכנזים’! אין דבר כזה! תורה אחת – משפט אחד"…

אך המצרים לא רק שלא הכירו טובה, אלא כפרו בטובה, כמו שנאמר "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (לעיל א, ח). וצריך להבין שגם אם היה זה מלך חדש ממש, וכי באמת לא שמע על מלך בשם יוסף שהביא ברכה עצומה למצרים שנים מועטות קודם לכן? איך הוא מֵעֵז להתנכר ולהתאכזר כך לצאצאיו?

ט"ו בשבט הוא יום ידוע בתפוצות ישראל כיום שמחה המנהג העיקרי שבו הוא אכילת פירות מינים ממינים שונים ~ אצל מי החל המנהג ומי "גנב" אותו ~ מה הטעם לאכילת פירות ביום זה ~ מכמה סוגי פירות נהגו לטעום ~ ועל שום מה נזכר הוא כיום שמחה.

ובאמת, יש כאן פליאה עצומה: איך באמת משה רבנו, מנהיגם של ישראל, מֵעֵז להתרעם על הקב"ה, ולהתאונן "למה הרעותה לעם הזה", כביכול הקב"ה גורם רע לעם ישראל? הרי ודאי משה חי באמונה הפשוטה שמאתו לא תצא הרעות! ואם באמת משה התרעם, איך ה’ סולח לו ומסתפק רק בגערה?

רש"י מבאר את טעם הכפילות "נתון תתן" – "אפילו מאה פעמים". ויש להבין איך אפשר לבקש מאדם לתת מאה פעמים ולומר לו "ולא ירע לבבך בתתך לו"?

למד בישיבה בשנים: תשמ"ו-תשס"ד.

תפקיד כיום: דובר בית מרן ראש הישיבה. חבר הנהלה בעמותת מוסדות "כסא רחמים" ויו"ר מועצה דתית כפר סבא.

תפקידים בעבר: מנכ"ל מוסדות "אור המאיר" אלעד".

לרגל מלאות חמישים שנות אור לירחון "אור תורה", יצאנו לשרטט קוים לדמותו של הירחון המיתולוגי שעל שלחנו מסובים זה כיובל שנים (התשכ"ח-התשע"ח) רבנן ותלמידיהון מכל גווני הקשת * בראיון מפתיע ונדיר עם עורכו האגדי של הירחון הוותיק זה חמשה עשורים – רבי ישראל כהן שליט"א, מגלה הרב העורך סודות כמוסים משולחן עורך, מספר על קורותיו של הירחון, על ייחודיותו, ובעיקר מגלה את סוד הצלחתו * ליהודים היתה אורה, זה אור תורה *

שילוב זה המאפיין את חג הפסח – זכירת גודל הנס עם זכירת המצב העגום, מעמיד את הרגשת החירות במקומה הנכון.