והוא מפעיל את ‘נשק יום הדין’, מנסה את כוחו בדרך מקורית משלו. חדל הוא לרגע מן המאמץ המחשבתי, נעמד בפנת החדר, פונה לחונן לאדם דעת, ובתחנונים מבקש בתפלה נרגשת מעומק לבו: "רבונו של עולם! אנא! התאמצתי בכל כוחי, כל אשר בכוחי עשיתי, חפץ אני בכל מאודי למצוא תשובה לקושיא. בלי יישוב אינני הולך לישון! מוכרח אני למצוא תשובה! עלול אני להפסיד תפלה ביישוב הדעת, אם לא אִישַׁן. אנא ממך, האר את עיני ביישוב אמיתי!".

    סימן א' – בענין תשלום ההורים

מלבד היותה אחות משה ואהרן, מרים נחשבה בעיני ישראל כ"אמא גדולה". וזאת בזכות שיחה אחת שקיימה עם אביה עמרם, שיחה ששינתה את מהלך ההיסטוריה של עמנו.

ויען הגנב: למה בלא משפט תחרוץ דיני, הרי חף מפשע אני. כי לפתע באה רוח סערה ונשבה, ואני אנה אני בא. בכח גדול נטלה ונשאה אותי על השדה, ואין מידה מציל ופודה

[ערוך מדברים שנאמרו ביום פטירתו, בשעת ההלויה, ובאזכרת

ארץ ישראל מכונה בתורה בכינוי הציורי “ארץ זבת

  במסכת כריתות (ה' ע”ב) מבואר כי מלבד

מדוע היו הכרובים בדמות פני תינוקות, לכאורה מתאים

הוא נעמד באמצע הרחוב, וראשו נטוי כלפי מעלה.

ענתה לו אמו: "הסכת ושמע בני, ושנן לקח זה שוב ושוב. אמת, כי השיבולים הזקופות נאות למראה עינים. אבל אם תתבונן, תמצא ותבין, שהן נושאות ראשיהן אל-על, משום שדקות הן ושדופות, והמוץ מכסה על ריקנות וצנימות. ואותן שבולים כפופות ושחות, שלא נשאו חן בעיניך, נכפפו משום שגרעיני החטה הבשילו בהן, והכבידו אותן לארץ.

במעמקי בור כלאו האפל במצרים, אסור יוסף בנחושתיים,

ימות הגשמים בעיצומם ואיתם עמם שאלות שונות והבטים הלכתיים על מכלול של דברים המגיעים יחד עם הגשם.

אמנם אין איש המצפה ומייחל לראייתה אך עם זאת כאשר היא נראית בענן צצות להם שאלות שונות על ההתנהגות ההלכתית כלפיה.

ממתי הגיעה הקשת לעולמנו? מה מברכים עליה? מה הדין בקשת שאיננה בענן? כיצד מברכים אם אסור להסתכל? ברכה על חצי קשת? ואיך מצא רבי כלפון משה הכהן גם בקשת דבר טוב? והיתה לאות ברית.

מורה נכנס לכתה ומציג בפני תלמידיו גיליון נייר

העכבר המרוצה מהתפנית הברורה בעלילה, יוצא החוצה ומיד החתול תופס אותו. "איפה הכלב שנבח כאן כמו משוגע?" שואל העכבר את החתול, "חשבתי טרף אותך…". "אתה רואה", משיב החתול, "היום מי שלא יודע שתי שפות לא יכול להסתדר בחיים"…

אף כאן נזקקים אנו למבטו הזך של רבי אברהם בן הרמב"ם: המעפילים לא שמו לב לנקודה שחטאם בפרשת המרגלים לא היה בעצם ההשתדלות, כי אם בכך שהגיעו לזה, ואחר שהגיעו, לא שייך להפכם למאמינים כפייתיים. כרגע הם בדרגת בטחון פחותה יותר וההשתדלות לגביהם היא חיוב. במצב זה, להתנהג כבוטחים הרי זה נחשב כהוללות והסתמכות על נס, לכן אסר עליהם משה לעלות. וכאשר עלו, הכתוב מגדיר את מעשיהם בחריפות "ותזידו ותעלו ההרה" (לקמן יד, מג). וכשם שנענשו על חוסר בטחונם במרגלים, באותה מדה נענשו על בטחונם המופרז במעפילים, כי "לא כל הרוצה לטול את השם, יבוא ויטול" (ברכות פרק ב’ משנה ח’).

בהיות ובימי חג הפסח האחרון הפיצו אינשי דלא מעלי קונטרס "דייני הכזב", ולפני כן קונטרס "גיטי הכזב", המלאים דברי בלע ונאצה נגד דייני ישראל המכהנים בבתי-דין הרבניים, בצורה מזלזלת ומחפירה. חזקו עלי דברי מאור עינינו מו"ר ועט"ר מרן ראש הישיבה יחשל"א, להשיב על דבריהם ולגלות זיופיהם הרבים כחורי כברה.

פרק א' משנה ט': שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר,

כדי לרדת מן ההר אל העם, היה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל משתמש בכל דרך אפשרית – גם בהומור. באהבת זיכוי הרבים שפיעמה בו, לא התחשב בכך שהדבר עלול כביכול להוריד מרמתו התורנית, ועשה כל אשר לאל ידו, העיקר לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים * לרגל חג הפורים, אספנו בחופנינו צרור דברי חידוד, שנינה ומליצה שיצאו מפי קדשו של מרן *

אמונה לא רק מתי שקל ונוח צריך להאמין

שאר העמים התבוננו נקודתית בכל מכה ומכה בפני עצמה, ולכן תלו זאת באיזה ‘מזל’ או ‘אליל’ רע שהשתלט על מצרים, ואילו יתרו שם לבו על הקשר הפלאי הרקום בין כל עשר המכות, האורג אותם לכלל רצף אחד, והבין שלא יכול להיות כאן מזל אקראי. רק יד מכוונת – ידו החזקה וזרועו הנטויה של בורא העולם, יכולה לנהל את השתלשלות המכות בצורה כה מדויקת. המבט השלם על מכלול עשר המכות והסדר הפנימי שלהן, הקנה לו זוית ראיה בלעדית שהביאתו לעשות צעד מעשי – לכתת רגליו אל המדבר ולהתאחד עם העם היהודי.

בספרו “נפש חיה”, מסביר הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ”ל

כי לא כך היה עליו לנהוג, אדרבא היה לו הרבה ממה לחוש? וכי בשביל הספק הקלוש שמא תחזיר דינה את עשו הרשע למוטב (מה שיצחק רבקה ויעקב לא הצליחו בכך), היה לו ליעקב לסכן את נפשה מבחינה רוחנית וגשמית וליתנה לו לאשה?!

מורי ורבותי, כבוד הרבנים, כבוד ראש תנועת יחד.

כדי להבין פשר דבר, נפנה להפטרת הפרשה, שם מוכיח הנביא את בני ישראל בדור החרבן ואומר "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי". איך מגיעים לרמה כזו נמוכה של אנושיות – לכפור בטובה? ממשיך הנביא ומלמדנו חידוש גדול: "עמי לא התבונן"

צוות ההצלה מנשים את בנו הקטן, שבדיוק פולט את מי הים שבלע, ומתחיל לנשום. "היה קשה אבל ברוך ה’ הצלנו את הילד שלך!" צוהל המציל.

"רגע, אבל איפה הכובע שלו?" מזדעק האבא, "היה לו כובע אדום!"…

אם אתם מזדעקים ובצדק כלפי מוחו המעוות של האב, לא יקשה עליכם להבין מה הפריע כל כך למשה