מתי חייבים להתגאות?
מיכאל הכהן הגדול
| מאת הרב אביחי סעדון |
אלה תולדות נח
(חותנו של הגאון רבי מצליח חי מאזוז שליט"א)
נכתב ע"י נכדו י.מ.
יצר הרע ותחבולותיו
למען כבוד התורה לא אחשה!
בבדיחותא ח"א (מרן ראש הישיבה שליט"א)
עולם המוסר הספרדי נחשף
מי שעושה חסד – הקב"ה גומל עמו חסד
לפעמים כולם צודקים
לא גבה לבו ולא רמו עיניו
נסיון בהתאמה אישית
האינטרנט – הקליע האחרון של השטן
ערך והביא לדפוס הרה"ג רבי מרדכי מאזוז שליט"א
ראש ישיבת "כסא רחמים-עמנואל" תכב"ץ
בדיקת שמיעה
צריך עיון
*
שיטת הלימוד הקדומה שהשתמרה והתגבשה בקרב יהודי תונס | החשיבות הרבה בלימוד פירושו של רש"י, ודרך ההתבוננות בדבריו הקצרים | על מקומה של הכתיבה בחינוכם של בני הישיבות | לימוד ההלכה, והחינוך לפסיקה והכרעה | ועל הקשר בין העיון התוניסאי לדור מגורשי ספרד.
מאת הרב מנחם טייטלבאום
קרא שאלה
לשמחה מה זו עושה?
תשובה נאמנה
לשון הזהב של הרמב"ם. חלק ג’
הרמב"ם מדת קונו יש בו, מחייה מתים ברחמים רבים – ראשי תיבות רמב"ם. וכמו שאמר המשורר בראש מאמרנו: "החייה מתים תוך בור גלות – על עצמותם צפד עורם". כמה מן האהבה והרחמים הרעיף על יהודי תימן בזמנו שעמדו כמעט להתאסלם מרוב יאוש, והרמב"ם ז"ל הוריד עליהם טל של תחייה ותקוה באגרתו הנשגבה
קרא שאלהבכמה זמן נברא העולם.
לא יעלה בדעתו לחשוב שחתול קפץ על המכונה ויצאו לו במקרה כל האותיות והמשפטים המרכיבים את המאמר הנפלא ההוא, ואפילו לכתוב תיבת בס"ד בת ארבע אותיות "במקרה", יוצא לפי חוקי ההסתברות אחד לי"ג מיליונים ומחצה במכונת-כתיבה רגילה (המכילה 43 סימנים למטה וכן למעלה). ואכמ"ל
לשון הזהב של הרמב"ם
הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.
קרא שאלההנסיון האמיתי
שולשלת מסירת התורה מדור לדור גדולתו של מרן הגאון בעל יביע אומר" זצוק"ל (חלק א’)
ראה הקב"ה את עוניה של יהדות ספרד, והחזיר את הגלגל קדימה. ובכן: בשנת "גדול מרבן שמו" (תרפ"א) בין כֶּסֶה לעשור, י"ב בתשרי תרפ"א, בימים שכל ישראל מטוהרים ומכופרים (יום א’ של סוכות הוא "יום ראשון לחשבון עוונות" כידוע) – ילד יולד לנו , ובן ארבע שנים עלה ארצה, כשם שיצא מרן ז"ל בגיל ארבע את ספרד ארץ מולדתו. למד בשקידה רבה בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. אולם עיקר עילויו לא היה אלא מעצמו. בשעה שחבריו עטו אל הכדור והמשחקים, לא היה לעובדיה יוסף הקטן נחת רוח כי אם בשקידה על לימודו. עוד ספר ועוד ספר, עוד הערה ועוד קושיא,
קרא שאלהמרן ראש הישיבה על גדולתו של מרן בעל "היביע אומר" זצוק"ל (חלק ב’)
והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…
קרא שאלה