הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

ראה הקב"ה את עוניה של יהדות ספרד, והחזיר את הגלגל קדימה. ובכן: בשנת "גדול מרבן שמו" (תרפ"א) בין כֶּסֶה לעשור, י"ב בתשרי תרפ"א, בימים שכל ישראל מטוהרים ומכופרים (יום א’ של סוכות הוא "יום ראשון לחשבון עוונות" כידוע) – ילד יולד לנו , ובן ארבע שנים עלה ארצה, כשם שיצא מרן ז"ל בגיל ארבע את ספרד ארץ מולדתו. למד בשקידה רבה בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. אולם עיקר עילויו לא היה אלא מעצמו. בשעה שחבריו עטו אל הכדור והמשחקים, לא היה לעובדיה יוסף הקטן נחת רוח כי אם בשקידה על לימודו. עוד ספר ועוד ספר, עוד הערה ועוד קושיא,

והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…

 כן מסופר על אחד מגדולי הרבנים בבני ברק, שנשאל בדין זיעה באוכלין, ובאשר ידע כי בשו"ת יביע אומר חלק חמישי יש תשובה נפלאה בנדון, הסתגר בחדרו ולמד כל התשובה ואח"כ הורה לשואלו דבר. כן מסופר שאברך ספרדי נכנס למורה הוראה בישיבה ליטאית מפורסמת, וראהו מעיין בספר "טהרת הבית" לרבנו. שאלו: "כבודו מעיין בזה?!" ענהו: "לא אתם הפסדתם במחלוקת שבין הרבנים והמפלגות, אנחנו המפסידים"…

בעיצומו של יום ט’ באב, לאחר בשורות איוב וקינותיו של רבי יהודה הלוי, נהגו בנות ישראל בהרבה קהילות לפתוח במסע ניקיון והברקה לכל פינות הבית משל היה היום ערב בדיקת חמץ | המנהג המפתיע הביא את הנשים ‘לחשוד’ במרן החיד"א כי איננו מאמין בביאת המשיח ח"ו, ואילו בדורנו בעטייה של שרה שנירר מייסדת ‘בית יעקב’ בטל הטעם ובטל המנהג | מה נשתנה

?"התואר המפוקפק "רשע" מתלווה אצלנו באופן ספונטני לנביא אומות העולם, מיסטר בלעם. ובכלל, דמותו מצטיירת בעיננו כמכשף מסורבל, הילה שחורה, שברי עצמות, ועיניים יורקות אש ורוע.
אז ככה, לפני שנקח את המכחול להוסיף לו חרב מפותלת וכובע מרושל, כדאי שנזכור את דברי המדרש…"

לאחת הבעיות הקשות והרגישות ביותר המשפיעות על חיינו הרוחניים קוראים נגיעות. הם מלוות אותנו לכל אשר נפנה, משחדות ומעוורות את עינינו.