הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

הרמב"ם בסוף הקדמתו לחיבורו הגדול כותב: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". בזה נבין כמה מקומות שהרמב"ם כותב דבריו בקיצור נמרץ ובזהירות מופלגת, בהתחשב בקוראים הפשוטים שחסר להם הקדמות ידועות בתלמוד.

 כן מסופר על אחד מגדולי הרבנים בבני ברק, שנשאל בדין זיעה באוכלין, ובאשר ידע כי בשו"ת יביע אומר חלק חמישי יש תשובה נפלאה בנדון, הסתגר בחדרו ולמד כל התשובה ואח"כ הורה לשואלו דבר. כן מסופר שאברך ספרדי נכנס למורה הוראה בישיבה ליטאית מפורסמת, וראהו מעיין בספר "טהרת הבית" לרבנו. שאלו: "כבודו מעיין בזה?!" ענהו: "לא אתם הפסדתם במחלוקת שבין הרבנים והמפלגות, אנחנו המפסידים"…

למרות היגון והעצב בשערי היום הנורא ט’ באב, יש שבחרו לערוך את סעודת המפסקת, דווקא באוכל המסורתי והחגיגי – "כוסכוס", על מה ולמה? / ומדוע דווקא מאכל  האבילות – ביצה, זיכה את המון העם במחאת פוסקי אשכנז / ואיך כמעט הציל החמין של שבת את הסעודה מפסקת.
 

?"התואר המפוקפק "רשע" מתלווה אצלנו באופן ספונטני לנביא אומות העולם, מיסטר בלעם. ובכלל, דמותו מצטיירת בעיננו כמכשף מסורבל, הילה שחורה, שברי עצמות, ועיניים יורקות אש ורוע.
אז ככה, לפני שנקח את המכחול להוסיף לו חרב מפותלת וכובע מרושל, כדאי שנזכור את דברי המדרש…"

מי מקובל ומי מקבל?

התבלבלנו כבר! אחד יושב גלוי ראש ליד המיקרופון ומגלה עתידות, ההוא מסתובב עם תרבוש וגלבייה לבנה, רבנים ו"ברכנים" בכל הגוונים בכל הצבעים, מנסים להיאחז בחוט אמיתי שקשור אי שם למעלה, ולא בקורי עכבישים. איך נזהה אותם?!

לאחת הבעיות הקשות והרגישות ביותר המשפיעות על חיינו הרוחניים קוראים נגיעות. הם מלוות אותנו לכל אשר נפנה, משחדות ומעוורות את עינינו.

תמוז תשס"ו. הימים ימי מלחמת לבנון השניה, ומרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א בשיעורו במוצאי שבת בלויין, מכריז ומבקש לבטל את "בין הזמנים", בבחינת "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תצאו לבין הזמנים…". למרבה הבושה, הישיבות הספרדיות בוחרות ל"התעלם" מדבריו. הישיבה היחידה שנאמנת לדבריו הקדושים היתה ישיבת "כסא רחמים" על כל סניפיה ברחבי הארץ.