המלה רע
באמצע משפט בפתח, בסוף משפט בקמץ.
1. למה בפרשת בהר 'וְצִוִּ֤יתִי אֶת-בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם' וצויתי מלעיל? בדרך כלל רק נחי הלמד בבנין הקל נשארים מלעיל למרות הוספת ויו ההיפוך (ועשית-מלעיל) אבל בבנין הדגוש (וכן ההפעיל) הטעם מוסב מלרע (וצפית-מלרע והפרתי-מלרע). אולי מחמת ע"ו השרש בנוסף לל"ה השורש?
2. בפרשת בהר פרק כ"ה פסוקים ל"ה ול"ו וחי עמך וחי אחיך עמך. הראשון לשון עבר עם ויו ההיפוך והשני נראה שהחיים של אחיך יהיו עמך כלומר שאתה אחראי עליו. א"כ יוצאת כוונת שני הפסוקים אותו דבר וכן ת"א וכן נראה הבנת הראשונים אבל לא מצאתי מי שיבאר למה באמת לא הוציא שני הפסוקים בסגנון אחד. חייב להיות הבדל כיוון ששינתה הכתוב אבל אנני יודע מהו?
הרד"ק בשרשים (חיה) כותב "ויתכן וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו) פעל עבר מזה השרש ובא בדרך פעל" ולא הבנתי כוונתו?
1. תבדוק אם יש עוד וצויתי בתנ"ך, או ורויתי וכדומה. כי לדעתי היא זרה.
2. הרד"ק בשרש חיי (ולא חיה). והוא מפרש וחי אחיך עמך – ויחיה אחיך עמך. וזהו פעל עבר מזה השרש, כלומר חַי לשון עבר (מן חיי) והוי"ו מהפכת לעתיד. ובא בדרך פעל, טעות סופר וצריך לומר בדרך שם. כלומר היה צריך לומר וְחַי החי"ת בפתח (כמו וארפכשד חי) אלא שבא בדרך שם כמו חֵי פרעה.