חטא ישראל בבנות מדין היה בפהרסיא, ואמרו חז"ל בבכורות (דף ה' ע"ב) שהן יצאו לקראת ישראל ערומות רחמנא לצלן. ובמדרש (במדבר רבה פרשה כ' אות כ"ג) מבואר שהיו ישראל נכנסין אליהן בפרהסיא ולא בצינעא. והרמב"ם כותב (בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ד') שדין קנאין פוגעין בו שייך דוקא בפרהסיא שנעשה כן לעיני עשרה מישראל כמעשה זמרי. ע"ש. וכן משמע מפשט הגמרא בסנהדרין (דף פ"ב) שהיו כל שבטו סביבו. ע"ש. והיה המעשה ידוע, ולפיכך הוצרך פינחס לפרסם עונשו.
והנה הגמרא בסוטה (דף ח' עמוד א') אומרת שאשה היוצאת ליסקל, לדעת ר"י, נסקלת ערומה (חוץ מאותו מקום), ואינו חושש שיבואו להרהר בה, מאחר והיא נהרגת, ואין חשש שיבואו להכשל באחרות כי אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, וכיון שמתה אינו מהרהר בה יותר. עיין שם בגמרא ובתוספות דיבור המתחיל גמירי. ולפי זה גם כאן מאחר ורואים במיתתה וניוולה, אין לחוש להרהור לא בה ולא באחרות.
ומצד הילדים, הנה אלו שהיו מן משפחות החוטאים, והיו בחוץ, מסתמא ידעו כי הכל היה בפרהסיא, ואלו שאבותיהם ובני משפחתם נשמרו מהחטא, מסתמא הניסו את ילדיהם אל הבתים, וא"כ לא ראו ג"כ במעשה פינחס. ועיין בסנהדרין (דף ס"ט ע"ב) שהוכיחה שם הגמרא שבאותו הדור ודורות שלפניהם היו יולדים בני שמונה! וא"כ היו נישאים בערך בני שבע, וכנראה ילדים פחות מגיל זה גם הרהור וכו' לא שייך בהם.