המלה רע
באמצע משפט בפתח, בסוף משפט בקמץ.
לגבי כללי קמץ חטוף:
1. האם תמיד כאשר אות מנוקדת קמץ ולאחריה שווא, הקמץ יהיה קמץ חטוף (מלבד כאשר ביניהם יש מתג מעמיד ואז הקמץ רחב והשווא נע)? למשל, איך הוגים את המילה "..ערבני.." בספר ישעיה (פרק לח פסוק יד)?
הבלבול שלי נוצר מכיוון שהכלל אומר (לפי הספר "דקדוקי אביעה" עמ' 41, כאשר להבנתי קמץ חטוף לא נחשב לתנועה גדולה) שאחרי תנועה גדולה השווא הוא שווא נע (כאשר האות הראשונה לא מוטעמת), ואז הקמץ הוא קמץ רחב ולא חטוף (לפי הכלל בעמ' 17 אות ש).
2. באותו ענין, בעמ' 17 (אות מ) מצוין הכלל שקמץ שמיד אחריו מגיע מקף הוא קמץ חטוף. האם זה נכון גם כאשר האות האחרונה במילה היא האות ה? למשל, בספר ישעיה שם, איך הוגים את הצרוף "..עשקה-לי.."?
1. כן. (רק בסוגריים היית צריך לכתוב מתג וכל שכן טעם). ולא הבנתי מה הבלבול, כל מה שכתבת נכון.
2. ודאי שלא. הרב שם דיבר על נח נראה, כלומר שהאות האחרונה היא מתבטאת, אבל כאשר היא נחה (נח נסתר) כאל"ף ה"א, הקמץ רחב.