דקדוק קריאת התורה
ע”פ הכלל שהזכרתם שאותיות דומות הראשונה בשוא נע. כלל זה התחדש ע”י ר’ אליהו בחור זצ”ל, ולא התקבל בכל תפוצות ישראל, כמו שכתב בקונטרס כללי הקריאה (עמ’ 48), אך רובם נהגו בכלל זה, וע”פ זה נכתב תיקון קוראים איש מצליח.
העלו בשבת בטעות, אדם הנמצא כעת בתהליך גיור, ועודנו גוי. הקורא בתורה שם לבו לדבר, אך מחמת הבושה לא הורידוֹ. לאחר מכן העלו עולה נוסף כדי להשלים למנין שבעה עולים כשרים. דא עקא, שלא חזרו על הקטע שבו עלה הגוי, אלא המשיכו הלאה כדי שלא לביישו. כעת הם שואלים: א. האם עשו כהוגן? ב. האם צריכים להשלים בשבת הבאה את הקטע שבו עלה הגוי, וכדין מי שטעה בקריאת התורה? או שמא כיון שעלו שבעה עולים כשרים בדיעבד, אין צורך לחזור ולקרוא את הקטע הנ"ל. אשמח אם הרב יוכל לנמק דעתו ולהפנות למקורות שדנו בכעין זה.
בודאי היו צריכים לחזור. ואם מחמת הבושה, יחזרו אחר שעלה ויעשו שני מוסיפים. ולכל הפחות הקורא בתורה היה צריך לכוין שהוא העולה, וברכות אינם מעכבות, וכן כתב אבא מארי הגאון איש מצליח (בחלק א' חאו"ח סימן יו"ד) לגבי יהודי מחלל שבת, שיתכוין השליח צבור בקריאתו לעצמו (עיין שם בסוף ד"ה ואמנם). לגבי חזרה בשבוע הבא, זה נאמר על מי שדילג פסוק או אפילו מלה, אבל כאן החזן קרא כל הפרשה, רק שהעולה הזה לא היה צריך לעלות. ולכן נראה לי שיצאו ידי חובה, כאילו החזן קרא כמה פסוקים ללא שום עוולה, שבדיעבד יצא. והעיקר שישימו לב הגבאים שלא יוציאו חלילה תקלה מתחת ידם. וה' הטוב יכפר בעד כל עם ישראל. אמן.