פרשת נשא
לא הבנתי מה שכתבתם שאנו קוראים לציון מקום קודשים. מכל מקום זה נכון שבדרך כלל אומרים קדשים בקמץ רחב, וכאן הוא יוצא מהכלל.
אני בלשנית וחוקרת שפת עבר של המאה התשה עשרה. במכתבים של התקופה הזאת אני רואה שלפעמים אנשים השתמשו בגוף שלישי כשפנו אחד לשני. זאת אומרת, שיהודים כתבו ״הוא״ (או ״היא״, אם פנו לאישה) במקום ״אתה״, כשהם רצו לבטא כבוד רב לפלוני, שהם פנו אליו. השאלה שלי היא: האם עכשיו עדיין (אולי לעיתים רחוקות) משתמשים בגוף שלישי כזה? כמה אנשים מישראל ומארה׳׳ב סיפרו לי, שבאמת משתמשים בדיבורים בישיבות, כשתלמידים מדברים עם רב. אם כבודו הרב יוכל לברר לי את התכונה המעניינת של לשוננו הקדושה, ואולי אפילו יביא לי כמה דוגמאות של השימוש בת זמננו,
1. בודאי הן בשפת הדיבור והן בשפת הכתיבה הפנייה לרב נאמרת בלשון נסתר: "הרב אמר" "הרב יברך" וכיוצא בזה שהוא לשון כבוד כלומר איננו שוים במעלה, כדבר איש אל רעהו אלא הרב עליון יותר (וכמו שאומרים העולם שמור מרחק – "דיסטנד" – של כבוד).
2. ומצאנו כן כבר בגמרא (ברכות דף כ"ז עמוד ב'). עד כדי כך שכאשר רבי ירמיה בר אבא אמר לרב "מי בדלת" (האם פרשת ממלאכה בכניסת שבת) בלשון נוכח במקום "מי בדיל מר" (האם הרב פרש ממלאכה) בלשון נסתר, ובתוספת "מר" ומכאן הוכיחו שרבי ירמיה אינו תלמיד גמור של רב אלא רק "תלמיד חכם"
3. גם בתנ"ך מצאנו כעין זה בדברי שר במשקים (פרשת מקץ): "פרעה קצף על עבדיו", "במקום קצפת על עבדיך"