כוונת רש”י – מסכת תענית
בשדי חמד כלל כ”ף אות ז’ כתב שיתכן כגון שהוא רק דבר זה ולא אחר. עיין שם.
במסכת חולין דף קי"ז ע"ב מובא: שומרים [מצטרפים] לטומאה קלה ולא שומרים לטומאה חמורה, ושאל הש"ס לטומאה קלה מנלן? ופריך - על כל זרע וכו'. ואח"כ שאל הש"ס ומניין שאין שומרים מצטרפים לטומאה חמורה מנלן? והביא פסוק. ע"כ. וק"ק מדוע הגמרא צריכה להביא פסוק ללמד שאין שומר מצטרף לטומאה חמורה הרי מאיפה אני אבוא ואחדש ששומר כן יצטרף?! ולענ"ד תרצתי שמשום קל וחומר שאפשר ללמוד מטומאה קלה הוצרכה להביא הגמ' פסוק. שהרי אם בקל [טומאה קלה - טומאת אוכלין] החמירו שיצטרף השומר לכביצה לטמא, כל שכן שיצטרף לטומאה החמורה [טומאת נבלות] לטמא בכזית. לכן הוצרכה הגמ' להביא פסוק שילמד אותנו שלמרות שהייתי יכול ללמוד קל וחומר התורה לימדה אותי מהמילה "מבנבלתה" ששומר לא מצטרף לטומאה חמורה ["בנבלתה" -ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית]. קמ"ל. ילמדנו רבינו - האם זהו באמת הפשט בסוגיה?
ראה שואל יקר. הפשט בסוגיה הוא כך: בתחילה כאשר אין מקור לדין שומר צריך להביא פסוק שיש לו טומאה בכלל (שהוא הנידון שלנו)
ולאחר שמצאנו פסוק שגם שומר מטמא א"כ יש מקום לטעות שכיון שמטמא, מטמא עד הסוף (כמו הבשר שנשמר בו) ולכך בא הפסוק וחידש ששמור מצד אחד הוא חמור (ומטמא בטומאה קלה) ומצד שני הוא קל (שאינו מטמא טומאה חמורה)
ואלום אין כאן מקום לקל וחומר כי טומאה חמורה, מכיון שהיא חמורה לא כל דבר מטמא לה. משא"כטומאה קלה מתוך שהיא קלה כמעט כל דבר נטמא לה