המלה רע
באמצע משפט בפתח, בסוף משפט בקמץ.
בפסוק י פרק ט ספק במדבר, פרשת בהעלותך: ״דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַֽיהוָֽה׃״ במילה פֶסַח האות פא רפה. במשפט בבראשית פרק א’ פסוק י״א כתוב ״עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙״. נראה ששני המשפטים דומים. בשניהם המילה הראשונה מלעיל, בשניהם המילה הראשונה בטעם מחבר, בשניהם למ״ד הפועל באות הא, ובשניהם המילה השניה מתחילה באות פא, ואף על פי כן, באחד (פְּרִי֙ ) הפא דגושה, ובשני ( פֶסַח ) לא. מדוע? בברכה אהרן
חזק וברוך על השאלה הנפלאה!
כבר מרן פאר הדור שליט"א התייחס לזה בקונטרס כללי הדקדוק שבתחילת התיקון סופרים, וכתב שם שיש חילוק בזה בין קמץ לסגול שבקמץ אומרים "אתי מרחיק" רק כשהאות ה"א אינה שורשית. מה שאין כן בסגול. (ויש עוד הבדל בין סגול לקמץ בדיני דחיק עיין שם).