אני ממש מבולבל מאז שעליתי לארץ. אני בא מצרפת והמשפחה שלי מתוניס אז אני לא יודע עכשיו את מי לשמוע בהלכה אולי הרב ראש הישיבה בגלל שהוא מאותו מקום או הרב עובדיה?אבל למה הרב עובדיה רוצה שאני מבטל את כל המנהגים שלי עכשיו שאני התיישבתי בארץ למה? יש חיוב אחרי העליה לוותר על המורשת שלו ולעשות רק את ההלכה של השולחן ערוך או הרב עובדיה?
לפי ההלכה בשלחן ערוך (סימן תס"ח סעיף ד') ההולך ממקום למקום, מקבל עליו את הדינים וההלכות של המקום החדש שמגיע לשם. וזה לא רצונו הפרטי של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אלא כך רצון ה'.
עם זאת אינך צריך לנטוש את כל המנהגים היפים שלנו, חלילה. כל מה שאתה מקבל עליך את מנהג המקום זהו רק לענין ההלכות בלבד, ואם נהגו בתוניס או בצרפת להקל באיזה דבר נגד מרן בשלחן ערוך-כעת אסור להקל (וכן הדין במקום ספק ברכות, כגון שלא לברך על הלל בראש חודש, או ברכת הדלקת נרות שצריך בארץ לברך קודם ההדלקה) ולהחמיר אפשר בצינעה. אבל שאר המנהגים והמסורת-עולם כמנהגו נוהג גם כאן. כמבואר במבוא של מרן ראש הישיבה לספר "ברית כהונה" השלם.
שאלת המשך: עלה לארץ ישראל ורוצה להמשיך במנהגי חו"ל גם בארץ.
לגבי ברכת הלל ר' כדיר צבאן זצ"ל קיבל "היתר" להמשיך מנהגי ג'רבא גם בארץ על ידי סבי מוה"ר ר' רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל בעיר נתיבות דוקא, שנתייסדה מחדש על ידי עולי צפון אפריקה, אבל בערים מעורבות, דעת מוה"ר ר' חויתה הכהן זצ"ל שיש לבטל את המנהגים הבעייתיים כמבואר בדבריו בשו"ת שמחת כהן (אורח חיים סימן ק"א). ראש הישיבה חושש גם בזה היות ואין עדתינו ניכרת כקהילה בפני עצמה, והיא נמשכת אחר בית הדין הגדול של הספרדים בירושלים כמבואר בשו"ת איש מצליח (עיין במבוא לברית כהונה הנ"ל). אגב תשובת הרב מצליח הנ"ל היא בהסכמת מוהרח"ך כיעויין שם.
– ולגבי ברכת הדלקת נרות שבת, דעת ראש הישיבה שהוא מנהג טעות, הא לאו הכי לא היה ממשיך לנהוג כמהרי"ו נגד הרמב"ם ומרן (עיין בזה דבריו הנדפסים בקובץ ויען שמואל חלק י"ט באריכות).
שאלת המשך: המנהג והפסיקה בהלכה למי שבה מחו"ל לגור בארץ.
שתי הערות לאחהמ"ר מכת"ר: א) כתב הרב "לפי ההלכה ההולך ממקום למקום מקבל עליו את הדינים וההלכות של המקום החדש שמגיע לשם. וזה לא רצונו הפרטי של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אלא כך רצון ה'." אמנם נכון שזה לא רצונו הפרטי של מרן הגרע"י זצ"ל, אך אין זה מוסכם לכל הפוסקים שעדה שלמה שעלתה ממקום למקום דינה כיחיד שעלה וקמא קמא בטיל, אלא שזו דעת הגרע"י ורוב הפוסקים חלקו עליו. ומה רצון ה'? שלא נריב וכל אחד הולך לפי רבו. [ואגב לפי פסקו, השואל שעלה מצרפת צריך לנהוג כאשכנזי, שהרי כשהגיעו יהודי צפו"א לצרפת רק אשכנזים היו שם]. ב) אני מתפלא על מ"ש בשם מרן פה"ד נר"ו שמנהג הדלקת נרות הוא 'מנהג טעות' ח"ו. וכי יעלה על הדעת שכמעט כל האחרונים בהם גדולי הדורות טעו? אלא כתב מרן פה"ד נר"ו במבוא למשנ"ב ח"ג כמה יישובים שלא תהיינה אמותינו נ"ע בגדר מברכות ברכות לבטלה, אלא שסיים שלמעשה יש לברך קודם ולחוש לפסק הגרע"י שיש ברכה לבטלה לדעת הרמב"ם ועוד.
1. באופן עקרוני הצדק עם כבוד תורתו ויותר מזה: מוסכם לכל הפוסקים שקהילה שלמה שנדדה לעיר אחרת יכולה להמשיך כמנהגיה הישנים בלי שום תרעומת מהתושבים המקומיים. וזה הטעם שיהודי צפון אפריקה שעקרו לצרפת ממשיכים במנהגיהם. המחלוקת אינה אלא סביב המקרה שלנו, האם נחשיב כל עדה שעלתה לארץ כקהילה נפרדת, או שיש להכליל את כל הספרדים כקהילה אחת. ובזה דעת מרן הרב עובדיה זצ"ל שכולם עדה אחת, והמציאות ברוב המקומות מוכיחה כדבריו (ואין כאן מקום להאריך).
איני יודע מי מחכמי דורינו חולק עליו בזה מלבד הגר"ש משאש זצ"ל וקצת רבני מרוקו. (במקום אחר הארכתי בס"ד, ואם יחפוץ כבוד תורתו אשלח לו הדברים בלי נדר).
2. בהחלט ייתכן שטעו. המכיר את שיטת הפסיקה של מוה"ר הגאון ר' כלפון הכהן זצ"ל (לדוגמא), ולומד את דבריו בשו"ת שואל ונשאל חלק א' לענין הדלקת נרות, יראה נכוחה שאילו היה יודע מוהרמ"ך שדעת מרן לברך קודם הדלקה קרוב לודאי שהיה משנה את המנהג בג'רבא (כמו ששינה שם כמה מנהגים שלא התאימו לדעת מרן). ורק בדורנו נתחכמו הנכדים יותר מהסבא שלהם ומתעקשים על חינם. דברי מרן ראש הישיבה נר"ו בענין לא נאמרו אלא כדי ליישב וללמד זכות על אמותינו, אבל בודאי שהיתה להם טעות בדעת מרן
(עיין בדבריו בקובץ ויען שמואל חלק י"ט הנ"ל) וגדולה מזו עיין בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סימן ל"ו) לגבי מזוזה בבית מדרש שכתב שכנראה חכמי העיר בדורות הקודמים לא שמו את לבם לסעיף מפורש בש"ע ואילו היו שמים לב היו חוזרים בהם ע"ש (טוב שלא הושפע הר"פ משיטת חכמי דורינו…..)
כבודו מערב בין התימנים לשאר עדות הספרדים לענ"ד יש לחלק ביניהם כי התימנים אכן מצויינים כעדה בפני עצמה, אבל שאר הספרדים כולם נחשבים כעדה אחת.
אגב גם רבני התימנים לא כולם בדעה אחת בזה וגם הסוברים שהם נחשבים כקהילה בפני עצמה, כנראה שאינם בטוחים כ"כ בעצמם עובדא היא שבתימן נהגו לערבב מלח בבצק של המצות (ולא כמו המנהג בארץ כדעת מרן ס"ס תנ"ה להמנע מכך) עד שהרב קאפח זצ"ל המליץ ואמר "מצה היא לחם עוני ולא לחם חולי" ואילו רבני תימן בזמננו גם הקיצונים ביותר אינם מעיזים לתת מלח במצות שלהם
חזק וברוך על הדברים. אני יודע בבירור על אחד מהם שיש לו השגחה על מצות מהודרות. שכמובן בתור בד''ץ לא שמים שם מלח, אבל הוא מבקש שישימו לו מלח בעיסה גם של מצוה.
לק''י מארי יוסף צובירי זצ''ל היה נוהג לאכול מצה שאפויה במעט מלח, וכן נוהג תלמידו הרב יוסף עראקי הכהן במצות שאופה בעצמו ואני אוכל מהם. וראה במאמרו של הרב אברהם אריה בקובץ הלכה ומסורה לחודש ניסן. והרב שהזכרתי מקודם הוא הרב יצחק רצאבי.
מחילה מכת"ר אבל שוב לגבי הדלקת נרות, האם ר' כדיר צבאן לא הכיר את דעת מרן השו"ע? ובמידה וכן מדוע לא הורה לשנות המנהג? לענ"ד עצם העובדה שהוא הורה להמשיך במנהג על אף דעת השו"ע אנו צריכים להמשיך עקב כך שהוא היה נחשב כזקן רבני תוניסיה בארץ הקודש.
כמדומני שכבר מצינו את העניין (ועיין בעלון בית נאמן מס"52) וחבל להאריך בויכוח למעשה.
לעצם שאלתך אם מוהרכ"צ ידע שדעת מרן לברך קודם ההדלקה- איני יודע בדבריו בנפש חיה (מערכת נ' אות כ') אין גילוי לאחד הצדדים.
ובתשובותי הקודמות לא דברתי אלא לגבי מוה"ר ר'כלפון משה הכהן זיע"א, שכל היודע שיטת הפסיקה שלו, יודה שאילו היה מתברר לו בהחלט שדעת מרן לברך קודם ההדלקה, היה משנה את המנהג בג'רבא, כפי שביטל שם הרבה מנהגי-טעות
יש כאן דין נ”ט בר נ”ט בשעת בישול שנחלקו בו האחרונים, עיין בהוראה ברורה (יו”ד סי’ צ”ה סק”ח) שמעיקר הדין יש להקל, ושכ”פ מרן הגרע”י זצ”ל בהליכות עולם (ח”ז עמ’ פ’). בפרט שכאן זה עובר לסיר ולא עובר ישר אל האוכל, ובזה אפשר שגם המחמירים יודו להקל. [ומלבד זה באופן שרק אחד רותח בחום של יד סולדת אפשר שאינו בגדר שעת בישול].
אכן יש מנהג כזה אצל בני טריפולי עד היום, וכן אצל בני תונס היה מנהג קדמון כזה, עיין בספר למען ידעו דורותיכם פרק “שבת ואברהם זקן” סעיף י”ט. ושם העלה להלכה שראוי לבטל מנהג זה כאן בארץ שקבלנו הוראות מרן (אה”ע סי’ ס”ב ס”ה) שאין לברך אלא עם ברכת המזון. אם לא במושבים שכולם מטריפולי ששם יכולים להשאיר המנהג שהיה בחו”ל. וע”ע שם במכתבים בסוף הספר סי’ א’.
בכל לוח שנה יש זמן ברכות ק”ש, ואם עבר זמן זה יש לומר את ברכות ק”ש בלא שם ומלכות.
וכל זמן שלא עבר חצות (ג”ז מופיע בלוח) יש להתפלל שחרית, אך אם עבר חצות, יש לחכות לזמן מנחה, ולהתפלל מנחה פעמיים.
לגבי השעה 11, ברכות ק”ש בלא שם ומלכות, ותפלת שחרית יש להתפלל.
כריעה זו הובאה בבן איש חי (ש”א פ’ כי תשא אות י’) בשם חסד לאלפים ומהר”א מני, וכתב שאין לזה טעם לפי הסוד. ע”ש. ונראה בפשטות שהטעם הוא זכר לשכותי כפי שהיה למשה רבנו בשעה שעבר הקב”ה. ולפ”ז אין לחלק בין יחיד לציבור.
ואף אם אין טעם זה נכון, ודאי שאין איסור לשחות ביחיד.
ע”פ הכלל שהזכרתם שאותיות דומות הראשונה בשוא נע. כלל זה התחדש ע”י ר’ אליהו בחור זצ”ל, ולא התקבל בכל תפוצות ישראל, כמו שכתב בקונטרס כללי הקריאה (עמ’ 48), אך רובם נהגו בכלל זה, וע”פ זה נכתב תיקון קוראים איש מצליח.
א. טעם תחתון (בטעם עליון משתמשים רק בקריאת התורה).
ב. אצל הספרדים קוראים בטעם עליון גם בפרשת השבוע ולא רק בחג השבועות, א”כ טעם עליון בפרשת ואתחנן הוא לקריאת התורה. אצל האשכנזים איני יודע אם קוראים בטעם עליון, ואם יש להם בכלל טעם עליון לפרשת ואתחנן.
ג. 1. בספר אוצר כל מנהגי ישורון סי’ מ”ז אות ג’ הביא טעם לזה מספר מטה אהרן כיון שגם תורה וגם דרך ארץ טעונים חיזוק כמבואר במסכת ברכות (דף ל”ב ע”ב), וקי”ל יפה תורה עם דרך ארץ, לכן אומרים פעמיים חזק. ע”ש. ולי נראה טעם פשוט יותר כי ביהושע (פרק א’) בתחילה אמר לו חזק ואמץ על הנחלת הארץ, ואח”כ אמר לו חזק ואמץ “מאוד” על התורה, לכן אומרים פעמיים.
2. נראה שהוא מהפסוק ההוא, אבל שם הוא באמצע משפט לכן הוא בפתח, וכאן הוא בסוף המשפט לכן צריך לאומרו בצירי.
דעת הרמב”ם ועוד ראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא, וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.
על כן שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל.
וכן פסק הרמב”ם (בפ”ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).
פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.).
מכאן נלמד שהמסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.
1. מקור מנהג זה הוא בשבחי מרן ה”איש מצליח” סוף פרק א’ (נדפסו בשו”ת איש מצליח חלק יו”ד בסוף) שכן נהג אביו החסיד ר’ רפאל מאזוז זצ”ל, ושכן מנהג ג’רבא. ושם ביאר שמנשקים את שניהם מכיון שזה עולם הבריאה שבאצילות, משא”כ ביוצר אור ששם זה רק בריאה, ולפני שמונה עשרה שהוא רק באצילות. עיין שם.
2. כנראה ע”פ הבא”ח (ש”א פרשת כי תשא אות א’) שינשק קודם שמתחיל תפילת העמידה, אבל בעמידה עצמה אין למשמש כי צריכות להיות ידיו כפותות זו על זו כעבדא קמיה מריה. עיין שם.
סידור תפילת החודש (ומקורו מליוורנו) הוא הסידור שהיה נפוץ בכל צפון אפריקה כידוע. מכל מקום היום נהגו רוב ככל הספרדים להתפלל בנוסח המקובל כיום, וכן נהג מרן ראש הישיבה שליט”א.
לגבי ההלכות, אין זה קשור למנהגים, כאן בארץ אנו עושים כדעת מרן. אמנם מנהגים שאינם נגד ההלכה, ראוי וכדאי לעשות אותם. (ובימינו יש את קיצור שולחן ערוך שיצא לאור ע”י הישיבה ובו מובאים ההלכות המעשיות בדורנו עם הזכרת מנהגינו, ע”פ דעת מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ”ל, הגאון רבי משה לוי זצ”ל, ויבדל לחיים טובים מרן ראש הישיבה שליט”א. ניתן להשיג בחנות הישיבה וכאן באתר)
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.