בפרשת קדושים (פרק כ' פסוק כ') נאמר שאיש אשר ישכב את דדתו ימתו ערירים, ורש"י פירש שלא יהיו לו ילדים, ואם יש לו קוברן. אז יוצא שהקובר את בניו זה עונש, ואילו הגמרא בברכות (דף ה ע"ב)מדברת על הקובר את בניו, ומסופר על ר' יוחנן שאמר דין גרמא דעשיראה ביר, וכמו שרש"י פירש שגברא רבא כר' יוחנן לא יתכן שלא היו יסורין של אהבה, אז יוצא שהקובר את בניו זה יסורין של אהבה. כיצד מתיישבת סתירה זו?