המלה רע
באמצע משפט בפתח, בסוף משפט בקמץ.
ראיתי בלחם הבכורים (דף לז:) שכתב וז"ל: "והסגול תנוח אחריו הה"א, כמו "גולֶה", "עושֶה", ואינו כשאר תנועות קטנות בזה, וגם אחריו תנוח יו"ד הרבים כמו "ישא מדברותֶיך" וכן הקבוץ ־ "שפכֻה אשרי". עכ"ל. והנה ברצוני לשאול אם במה שכתב דאינו כשאר תנועות קטנות בזה, האם כוונתו שאינו כשאר ת"ק, אלא כתנועות גדולות ומורה על אריכותו (כמו צירי), או שגם מלים אלו נקראים בתכיפות (כמו כל ת"ק), וכוונתו הוא רק שיכול להיות נח נסתר אחריהם, אבל אינו מאריך הקריאה בכלל.
במקרה כזה שיש הטעמה בתנועה הקטנה – ודאי שמטעמים אותה כתנועה גדולה ומאריכים בה.
וכוונת הרב שבדרך כלל שיש נח נסתר יש לפניו תנועה גדולה ולא תנועה קטנה, ולא לענין האריכות