לענ''ד מדברי הרב טהרת הבית שם (עמוד קצג) בשם הרב דברי יואל, לא משמע שמחלק בין ע''י שליח להוא בעצמו, אלא בין אם נמצאת לפניו או במקום אחר. ועוד שבהלכה בפנים בעמוד קצא משמע דלא ס''ל כדעה זו ואתא לאפוקי מינה. וכן מוכח ממה שדן איך לעשות בכוס הקידוש, ולא כתב עצה פשוטה שיתן לפניה הוא עצמו. [ואין צריך שינוי כמו שכתבת, דהא לדידן דוקא כשהמזיגה לפניה, וכאן שהמזיגה בקידוש היתה לצרכו, נראה פשוט דלא חשיבא כמזיגה לפניה]. אלא משמע דלא מחלקינן בהכי. וכן מצאתי בס''ד בספר שבילי אמונה לנכד הרא''ש ז''ל שלא כתב לשלוח, אלא שלא יתן. ע''ש. ומשמע דאף הוא בעצמו אסור. והנכון לענ''ד שכשהוא מוזג לה חמיר טפי, ובזה לכ''ע אסור אף כשהמזיגה אינה בפניה. ומה שכתב בטהרת הבית (עמוד קץ) שמותר לו בכל הדברים שהיא מותרת, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, לא דיבר שם אלא בשאר הפרטים, אבל לא בזה המזיגה שלא לפניה, דפרט זה מפורש בהלכה לאסרו, ואית ביה טעמא רבה. כנלע''ד.