א. לאחרונה שמעתי שכל מיני רבנים מתירים ללחוץ יד לאשה כדי לא לבייש אותה ועוד מביאים היתר מעוד יוסף חי לרבי יוסף חיים שהתיר שאשה תנשק יד חכם וזקן ואומרים שאולי העוד יוסף חי היה מתיר ללחוץ יד לאשה האם באמת יש מתירים בכך? אם הרב יכול להסביר את העוד יוסף חי בפירושו ומה ההלכה בדין זה?
ב. שמעתי שיש מתירים לשים עגיל באוזן לילד אם הוא רוצה כל כך מכל מיני סיבות חינוכיות, וזה יקדם את הילד, ואם זה לא יקדם אז אסור לשים. ואומרים שאין זה איסור ממש ואין בזה משום "לא ילבש" כיון שהיום יש עגילים גם לגברים וגם בתקופת התנ"ך שמו עגילים מה יש להשיב להם על ראיות אלו?
א. מה דמות יערוך נישוק ידי חכם ללחיצת ידי אשה. ושם מוכח שהנשיקה של ידי החכם היא לכבוד התורה וכוונתם למצוה ולשם שמים כמבואר בעוד יוסף חי שם (פרשת שופטים סעיף כ"ד). ואפילו בנדון העוי"ח, כתב מרן הגר"ע יוסף נר"ו בספר טהרת הבית חלק א (סוף סימן א',עמוד טל) שבדורנו יש להחמיר בזה וכדיברי הרג"ח פלאג'י. ע"ש. וכן כתב עוד בספרו הליכות עולם חלק א' (עמוד של"א). ע"ש. וכל שכן בלחיצת ידי אשה שבזה גם העיו"ח לא התיר ולא יתיר ח"ו (וכמו שכתב בעיו"ח שם להדיא שלא לנהוג בזה ואיסור יש בדבר). וידוע המעשה שמתי שמרן הגר"ע יוסף קיבל פרס ישראל וראש הממשלה דאז היתה אשה ולא הסכים ללחוץ ידה, ונגרם קידוש שם שמים גדול. ובפרט כיום שיש מודעות לזה בקרב הציבור ואין בזה כל פגיעה. ואם הושיטה ידה יש להסביר לה ההלכה בנועם, וכמו שכתב לנכון בספר ילקוט יוסף – לאשה ולבת (עמוד תשצ"ו).
ב. להיכן העגילים יקדמו את הילד?! ובדורנו אין עגילים לכל האנשים המיושבים בדעתם. ובפרט בקרב שומרי תורה ומצוות. ועל כל כיוצא בזה אמר הגרש"ז אוירבך שלומדים ממנהג העולם הרגילים ולא מפראי אדם למיניהם. ועיין להרב מנחם גיאת בספר לבוש מלכות (פרק ב' הערב י"ב) שדחה דברין ואמר שאין בזה לא ילבש גבר, אך סיים שמכוער הדבר מאוד וכו'. ע"ש. (ואגב, היכן מצא בתנ"ך אנשים עם עגילים?!)
יישר כח על הפסוק. אך יעויין שם באבן עזרא שכתב "מנהג מצרים היה לשים נזמים באזניהם". והביא ראיה מהנביא (שופטים ח' כ"ד) שכתוב "כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם". ואין להביא ראיה מבני ישמעאל לבני ישראל. ועל כל פנים בדורינו ודאי שאין מנהג האנשים המיושבים בדעתם לשים נזמים באוזניהם ומכוער הדבר.
אך מרן הרב מאיר מאזוז נר"ו בתשובה מס' 3960 [לחץ כאן לקישור] כתב דמהאי קרא המקור למנהג ג'רבא לשים עגילים לילדים חביבים. ובספר מלכי רבנן (מערכת י' דף נ"ב ע"ב) בערך מו"ה יהודה בן הרב רבי נפתלי, שהיה מקדושי אופראן, ולפני שנשרף הסיר נזם הזהב שהיה באוזנו ונתן בשכר מים ליטול ידיו. ע"ש. וסיפר לי מור חמי הרב אשר זריהן נר"ו (רב ק"ק מדרש לתורה יכב"ץ במיקסיקו) שזכור לו על הדו"מ מהר"ר ברוך ב"ר אברהם טולידאנו ז"ל ממכנאס (מח"ס שאלו לברוך) שהיה לו נזם באזנו. וכן העיד בפנינו בנו הדו"מ מהר"ר פינחס טולידאנו נר"ו (מח"ס ברית שלום ועוד). גם סיפרו לי מילידי טיטואן על זקנים בעירם שהיה להם נזם באזנם. גם עיין בסוף המילון של חקיתייא של מר לארידו ז"ל מה שכתב בזה. וראיתי בספר זכרונות לבית דוד חלק ד' (חלק חליפות ותמורות ווארשא תר"ס עמ' קפד ד"ה הדבר) שכתב שכן היה המנהג בברלין לשים נזם זהב לבן יחיד או בן זקונים.
לגבי מנהג ג'רבא, כבר העיד ראב"ד ג'רבא מוה"ר הגאון רבי כלפון הכהן זצ"ל בשו"ת שואל ונשאל חלק ח' (חלק יורה דעה סוף סימן ר"ה) שאין זה מנהג כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה ופקפק בזה משום לא ילבש, וכתב שאולי אפשר לתרץ שאין כוונתם כלל לקישוט רק לסגולה וכדומה וגדולים ודאי שאין להתיר. ע"ש. וכן הוא האמת שמעולם לא ראינו לשום אחד מיוצאי ג'רבא שיש לו עגיל באוזנו. וכן לא מצינו ליוצאי מרוקו מהשומרי תורה ומצוות פה בארץ שילכו עם עגיל באזנם וכן הגר"ב טולידאנו תמונתו מופיעה בראש ספרו שאלה לברוך ולא רואים שם שום עגיל (אם כי אין בזה כדי להכחיש את העדות משם בנו). וכן ראינו תמונות רבות מחכמי מרוקו בארצותם ואין להם שום עגיל. ועל כל פנים גם אם היה איזה מקום שנהגו לשים בו עגילים גם הגברים, עתה במקומותינו אין כל מנהג כזה (וכך היה המנהג בזמנו ובמקומו של הראב"ע שהעיד שרק לישמעלים יש עגילים באזנם) ורק אצל הנשים או אצל המתדמים להיות כנשים, ודאי שאין להתיר לשים עגילים לגברים ויש בזה כיעור ופרצה נוראה בכרם ישראל.
יש להקל במקום הצורך, מכיון שגם בת יש לה דין שומרת, כמו שכתבו בהוראה ברורה הנדפס מחדש (בבה”ל בסוה”ס סי’ כ”ב ס”ג) שכ”ד מרן הגרע”י זצ”ל ומרן ראש הישיבה שיבדל לחיים טובים. ואף שבלילה מבואר בדברי הרמ”א (שם ס”ה) שצריך שומר נוסף, מכל מקום בשעת הצורך יש להקל בזה, כמו שכתבו בשעה”צ שם (אות קפ”ד).
לא מובן כ”כ מה ההיתר שאשה תטפל בנער טיפול שלפי הנראה אינו כרוך בפיקוח נפש. ואולי יש איזה פרטים שאינם כתובים. עכ”פ ללכת עם אחיו יש בעיה של ייחוד לדעת מרן הש”ע (אה”ע סי’ כ”ב ס”ה).
אין בעיה לקחת אשה ברכב, באופן שאין איסור ייחוד, ובדרך כלל אין איסור ייחוד ברכב, אם החלונות לא אטומים ונוסעים בשעות סבירות (אם יש שאלה פרטית בנושא, תשלחו שוב).
לגבי הספק אם חוששים להכשיל, איני רואה בזה בעיה כי האשה תגיע ע”פ רוב גם בלעדיך, וההסעה רק מקילה לה יותר את הדרך. וגם באופן שלא תגיע בלא ההסעה, אינו עושה איסור ממש אלא הרואה עושה איסור, ועליו מוטלת האחריות לשמור על עיניו.
מה שיותר יש לחשוש אם הנהג עצמו נכשל מזה, ובזה באמת יש לדון.
בספר ילקוט יוסף (אוצר דינים לאשה ולבת עמ’ תשצ”ב) הביא תשובת מרן הגרע”י זצ”ל שכתב להקל בזה בחתונה (כמובן לא מלכתחילה) וכיוצא בזה שנפגשים באקראי, אבל כאשר נפגשים באופן קבוע לא היקל בשום פנים ואופן. עיין שם. אך שם דיבר בבנים ובנות דתיים לאומים שעלול לצאת מזה נזק, אך בנידון כמו שלכם שאין מה להפסיד, לכאורה עדיין יש מקום להקל. אח”כ ראיתי בשו”ת “השלוחים” (סי’ ע”ב, עמ’ ש”צ) שהביא דברי הרבי מחב”ד זצ”ל שהיקל בזה בהסתייגות מוחלטת בברית המועצות, מכיון שאין דרך אחרת להצילם מהתבוללות ונשואי תערובת, ובעקבות התנאים והקשיים המיוחדים במדינה זו, ואחרי כל זה התנה שהישיבה תהיה נפרדת. עיין שם. ונראה לי שתוכלו ללמוד מזה לנידון שלכם להקל, אך לא בישיבה מעורבת לגמרי. מלבד זה חפשתי בעוד ספרי אחרונים ולא מצאתי שהקלו בזה באופן שהמפגש הוא קבוע.
א. פעמים שיוצאת טיפה קטנה שאינה ניכרת, ויש שרוצה לבדוק עצמו לראות אם יצא משהו, וחושב שזה נכון, על זה אמרו חז”ל שאינו נכון ואסור לעשות כן, שלא יגיע לידי חימום ואיסור. [ועצה נכונה לאדם החושש מענין זה, שלא יתייחס לזה כלל, ויעבור ממנו].
ב. שיכור, כל שלא הגיע לשכרותו של לוט, מעשיו נחשבים מעשה גמור. כמו אם קידש אשה קידושיו קידושין (ש”ע אבן העזר סימן מ”ד סעיף ג’). וכן מכר או קנה, המקח נתפס (ש”ע חושן משפט סימן רל”ה סעיף כ”ב). וגם אם הזיק חייב לשלם, (הרמב”ם הלכות חובל ומזיק פרק א’ הלכה י”א).
ונראה שגם בענין זה, הרי זה מעשה אסור וצריך תשובה ותיקון על זה.
א. שיתחרט ויקבל על עצמו שלא יעשה כן יותר, ויתודה על זה.
ב. שישמור על עצמו שלא יגיע למצב של שכרות, גם בפורים.
ג. אם יכול להתענות יום אחד, או לפחות חצי יום, ויתן צדקה כפי כחו.
ד. שיחבק וינשק ספר תורה. ועיין להגרי”ח ז”ל בספרו לשון חכמים חלק א’ סימן ע”ה, תיקון על זה.
אוי לנו על שברנו כי הגענו בדורנו לשפלות כזאת, ודברים שהיו פשוטים וברורים בכל הדורות, נתהפכו בימינו, ואיסורי תורה חמורים ותועבה, נעשו בימינו מותרים בפרהסיא ובגלוי, ודברים שהיו מתבייישים מהם בעבר ומבינים שמעשה נתעב ובזוי הוא, ואף מי שעשאו מחמת יצרו הרע, הבין שמעשה איסור הוא. נעשה בימינו גאוה וגסות ומשתבחים בזה, דבר שהיה מושכל ראשון ופשוט אצל כל בן דעת שאסור באופן מוחלט, נעשה בימינו מקובל ואפשרי. ומי שמוחה וזועק מכאב לב, בזים ולועגים לו, ובעוה”ר נתקיים בנו הפסוק “וסר מרע משתולל”, כדרשת חז”ל בסנהדרין (צז.). ע”ש.
ולעצם השאלה הנה אע”פ שהם חוטאים בכל מקום, וגם אם לא יבואו אתכם, יחטאו במקומם, ואין אתם מוסיפים להם על עוונם, וחטאם ישאו. מכל מקום הרואה עבירה, פעם אחר פעם, מתקרר לבו לאט לאט. ומה שבפעם הראשונה אומר אוי, וחמור בעיניו, בפעם השניה אינו זועק אותה זעקה, ובשלישית בשקט וברביעית לא נורא, וכן הלאה.
ולכן אף שאין בכחנו למחות בעוה”ר, כי אין דורנו דומה יפה, ומה בכחנו לעשות, מכל מקום להתחבר לזה אין לנו. ואף שאין להרחיק, מכל מקום אין לקרב. ויש להתפלל עליו שיחזור בתשובה, ושה’ יכניס בלבו את הדרך הנכונה והישרה. כנלע”ד.
ובקרוב יקוים בנו הפסוק “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”.
הרבה פעמים ילדים ששולחים אותם לפנימיות בגיל צעיר הם ילדים שיש להם בעיות בבית, או שהמשפחה חילונית או מקולקלת, (ואני מכיר אישית בחורים תמימים וטובים שנפגעו מזה), לכן לא מומלץ לשלוח ילד לפנימיה בגיל כזה.
לגבי הבעיה שהמורה והמנהל לא ישלחו אותו לישיבה טובה, כמדומה שזה תלוי בכם, תשקיעו בו בשנה הבאה שילמד טוב טוב את החומר, (ואם בכיתה זה לא מספיק תוסיפו לו אברך וכיו”ב), ותבקשו שיבחן בכמה ישיבות ואח”כ נחליט היכן נשים אותו, ואחרי שהדבר יהיה תלוי בידכם תראו איזה ישיבה מתאימה לו.
יתכן שאיני מכיר היטב איך המערכת אצלכם מתנהלת והפתרון שכתבתי אינו מעשי, אך לענ”ד אפשר לחשוב ולמצוא פתרונות טובים לבעיה שהזכרתם בלא לשלוח את הילד לפנימיה, בפרט שאתם מתחילים לחשוב כבר מעכשיו ולא ברגע האחרון…
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.