ידועים דברי מרן הרב עובדיה זצוק"ל, שהעולה לתורה חייב לקרוא עם החזן, ואין כאן דין שומע כעונה. האם יש להמנע לפי זה לענות אמן על ברכתו של מי שיש הסתברות גבוהה - שאינו מודע להלכה זו, ואינו קורא עם הש"ץ, וכמו שאין אנו עונים אמן על ברכת ההלל של ראש חודש של אשכנזים, או ברכת "על מצות תפילין" - שלהם, מצד ספק אמן יתומה. [וזכור לי שמביאים משמו של הרמב"ם -שכמו שמספק לא מברכים - כך לא עונים אמן על ברכה מסופקת] או במילים אחרות: האם יש כאן חשש ברכה לבטלה?
לדעת הסוברים שאפשר לענות אמן על ברכת ההלל בראש חודש שמברכים האשכנזים (עיין בברכת ה' חלק א' פרק ו' סעיף י"ב), גם כאן יכול לענות. ואפילו למרן הגר"ע יוסף דפליג, יתכן וכאן מודה, אחר שבמקומות שנוהגים לעלות גם כאלו שאינם יודעים לקרוא עם החזן (ויש מקומות רבים שנוהגים כן) – רשאים לסמוך על מנהגם אפילו לכתחילה, וכן בשאר מקומות אם כבר עלה לתורה, אין מורידים אותו כדי שלא לביישו (כמבואר כל זה בספר הלכה ברורה חלק ז' סימן קל"ט סעיף ב'), וא"כ יתכן ויודה דעל כל פנים אמן רשאי לענות. ובפרט היכן שאין זה ברור שאינו קורא עם השליח ציבור.
ע”פ הכלל שהזכרתם שאותיות דומות הראשונה בשוא נע. כלל זה התחדש ע”י ר’ אליהו בחור זצ”ל, ולא התקבל בכל תפוצות ישראל, כמו שכתב בקונטרס כללי הקריאה (עמ’ 48), אך רובם נהגו בכלל זה, וע”פ זה נכתב תיקון קוראים איש מצליח.
א. טעם תחתון (בטעם עליון משתמשים רק בקריאת התורה).
ב. אצל הספרדים קוראים בטעם עליון גם בפרשת השבוע ולא רק בחג השבועות, א”כ טעם עליון בפרשת ואתחנן הוא לקריאת התורה. אצל האשכנזים איני יודע אם קוראים בטעם עליון, ואם יש להם בכלל טעם עליון לפרשת ואתחנן.
ג. 1. בספר אוצר כל מנהגי ישורון סי’ מ”ז אות ג’ הביא טעם לזה מספר מטה אהרן כיון שגם תורה וגם דרך ארץ טעונים חיזוק כמבואר במסכת ברכות (דף ל”ב ע”ב), וקי”ל יפה תורה עם דרך ארץ, לכן אומרים פעמיים חזק. ע”ש. ולי נראה טעם פשוט יותר כי ביהושע (פרק א’) בתחילה אמר לו חזק ואמץ על הנחלת הארץ, ואח”כ אמר לו חזק ואמץ “מאוד” על התורה, לכן אומרים פעמיים.
2. נראה שהוא מהפסוק ההוא, אבל שם הוא באמצע משפט לכן הוא בפתח, וכאן הוא בסוף המשפט לכן צריך לאומרו בצירי.
דעת הרמב”ם ועוד ראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא, וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.
על כן שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל.
וכן פסק הרמב”ם (בפ”ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).
פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.).
מכאן נלמד שהמסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.
דרגא א’: ספר הפטרות שנכתבו בו ההפטרות בכתיבת יד כמו בספר תורה, אף אם רק ההפטרות כתובות בו, אבל אם אינו בכתיבת יד אלא בדפוס הוא יורד לדרגא ג’.
דרגא ב’: ספר שיש בו את כל הנביאים (או כל התנ”ך).
דרגא ג’: ספר שיש בו את ההפטרות בלבד.
כל זה מתבאר בשו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ כ”ו. ע”ש.
התלשא היא לא מוקדמת במילה, אלא תמיד המיקום של התלשא הוא בצד ימין של המילה, ולכן מה שעושים הקוראים את השני גרשין והתלשא באותו מקום, נראה שהם צודקים. וכן המנהג בישיבת כסא רחמים.
אולי לא הבנתי כל מה שכתבתם אבל נ”ל שעניתי על השאלה.
אדרבה, דעת מרן ראש הישיבה שליט”א להלכה כוותך לברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית, וכמו שכתב שם: ומי שרוצה לצאת ידי כל הדעות יברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית וכו’. ע”ש. ומ”ש להביא ראיה מהגמ’ הוא רק לסייע את פסק מרן וליישבו ולא לתפוס כמותו להלכה. ובזה מתיישב גם מה שהקשיתם כיצד אפשר להביא ראיות מהגמ’ נגד הרא”ש, והתשובה שלא באנו להכריע ע”י זה אלא רק לסייע וליישב.
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.