שלא יספרו לכם סיפורים

אבל אז אהרן הכהן, הכריח אותה מן הכלום שגדל שם, להניח לקט, שכחה ופאה. וכשהגיעה שעת הקטיף, אהרן התייצב ולקח בכח תרומות ומעשרות. רחל בוכה בשקט בלילה, היא דואגת שלא תעיר את בנותיה, אבל הדאגה לעתיד בנותיה שוברת את ליבה, איך יוצאים ממעגל העוני המצוקה והניצול? והגב שלה, הגב שלה כורע תחת הנטל.
 
רחל אפילו אזרה אומץ, ומכרה את הגינה, וקנתה שני כבשים, שיהיה מה ללבוש בחורף הקר, וקצת חלב בבוקר לבנות. היא חשבה שנפטרה מאהרן, אך לשווא, כשהגיע החורף ואיתו הגיזה, אהרן היה שם, ואמר לה קודם כל אני!! ראשית הגז אלי. וכשאחרי הריון ארוך ומתיש הגיח סוף סוף טלה לאוויר, הגיח אהרן גם הוא, ולקח את הבכור. רחל כבר התמוטטה, עתיד ילדיה השחיר לעיניה, ובאיבוד עשתונות היא זעקה: אני מחרימה הכל! הכל חרם! שאף אחד לא יהנה מזה! אהרן לא התרגש ואמר אם ככה הכל שלי, “כל חרם בישראל לך יהיה!” לקח הכל, והניחו אותה בוכה היא ושתי בנותיה!!! ואני אומר לה מכאן, רחל אל תבכי, יש עתיד לך ולבנותיך, מהיום אני אדאג לכם!!!
 
את הסיפור מרטיט הלבבות הזה, מצאו בדף הבית של קורח, כפי שנתגלה בחפירות ארכיאולוגיות עדכניות.
 
גם אני התרגשתי מן הסיפור, רחל נגעה בליבי כפי שוודאי נגעה והרעידה מליוני לבבות אחרים בדור ההוא, מדהים אותי כל פעם מחדש לגלות, שהסיפור האנושי, הוא אותו סיפור, ולא משנה התפאורה ומרחק הזמן.
 
ואז תפסתי את עצמי לרגע, אם רגשות הצדק וההתקוממות שלי התעוררו, אם הרחמנות על רחל והסלידה מאהרן מילאו גם את ליבי, אם נשביתי בסיפור הזה אפילו היום, למרות שלשת אלפי השנים שעברו עליו, והסיפור כמעט לא הפיג את טעמו, ואתם יודעים מה, גם לא החליד העוקץ שבו, אם אפילו היום כשאני יודע באופן מוחלט, את האמת ההיסטורית על הסיפור ההוא, ועל מספר הסיפורים ההוא, עדיין נפלתי בפח, מה היו הסיכויים שלהם אז לא ליפול בפח? מה היה מוטל עליהם לעשות?
 
רוב התלמידים שלי הסכימו בעיקרון ש: א. צריך לחשוף את השקר שבסיפור. ב. לגלות את האינטרס, אם הסיפור שקר ומצוץ מן האצבע, ומישהו שלא הוא הנפגע השקיע כוחות כדי לספר לי, הוא אינטרסנט נקודה. צריך רק לחשוף את האינטרס שלו, היו עוד תשובות איך צולחים סיפור כזה, כדאי שתחשבו גם אתם.
 
אני לא התחברתי לתשובות האלה למרות שיש בהם אמת מסוימת, התשובה שלי מתחילה באמא שלי:
 
אני נזכר בקולה של אמא שהיתה מזהירה אותי “ושלא יספרו לך סיפורים”! תמיד כשפחדה שאפול באיזה פח, זו היתה האזהרה שלה, היא ידעה כנראה, שהדרך להפיל מישהו בפח, תמיד מתחילה בזה “שמספרים לו סיפורים”…
 
מה יש בסיפור? הסיפור מוציא מאיתנו את הילד שבנו, ולוקח את הילד המוקסם הזה לטיול מעניין, וזה מה שיפה ומושך בו, הבעיה היא שזה בדרך כלל משאיר את המבוגר החכם והאחראי בבית…
 
סיפור הוא [במקרה הטוב], הדבקת חתיכות של אמת זו על זו, הפתרון לסיפורים הם עובדות ומספרים, מישהו בורח מדיון ענייני מעמיק ורציני, כשהוא בוחר כל הזמן לספר סיפורים, אולי זה לא בהכרח מרוע, אולי זה בגלל שהאנטלגנציה שלו לא מתאימה כדי להעמיק חקר במספרים ועובדות, [או שהוא חושב שהאנטלגנציה שלכם לא מספיק…]
 
אבל תסכימו איתי שדיון שמצריך שיקול דעת כל שהוא, לא יכול להיות מוסט כל פעם בפניה אל הרגש, סיפור הוא כלי טוב מאד במקומות רגשיים, אבל הוא מפריע מאד בדיון שִׂכלי, וכמה שהדיון או העניין יותר רציני, ככה סיפור פחות מתאים, ככל שהדבר מצריך חשיבה עמוקה, עיון ומחקר רציניים, ובדיקות ענייניות, ככה הדבקת סיפורים אליהם, היא יותר מעוררת תהיות על רמת הרצינות? השפיות?
 
אנחנו מאד אנושיים ומאד לבביים, מאד מתחברים ומאד רוצים רק טוב, זה רק לא אומר בהכרח שאנחנו נאיביים, אל תתנו שיתייחסו אליכם כמו לילדים בגן עם שעת סיפור מהגננת… אנחנו קצת יותר בוגרים, והדיונים מספיק עמוקים וחשובים, קריטיים ומהותים.
 
אז תעשו לעצמכם טובה, ואל תתנו “שיספרו לכם סיפורים”!