אכילת דגים עם גבינה

עי’ בספר יעלה הדס (פרק כ”ג סעיף כד) שכך מנהג תוניס מרוקו ואלג’יר. ומפסיקים לומר קדיש עד שבוע פקידת השנה (סוף יב חודש).

קדיש על ישראל אחר הלימוד אין נכון להפסיק כלל, כמ”ש בשו”ת רב פעלים ח”ב  (יו”ד סי’ לב), ובספר זכרי כהונה ח”א (מערכת ק אות ז) ובספר חזון עובדיה אבילות (ח”א עמ’ שלו).

סיום מסכת חשוב מאד, בפרט באזכרת הי”ב, אלא אם כן באזכרת הי”א יהיו יותר אנשים שזיכוי הרבים גדול מאד.

המנהג מוזר, ולא נמצא זכרו בספרי חכמי ג’רבא. ואדרבא ראיתי למרת זקנתי ע”ה (בתו של ראש רבני ג’רבא מרן רבינו רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל) שהייתה עושה קידוש בגביע כרגיל.

המחבת בשרית. ומאכל פרווה שנתבשל בה מותר לאוכלו עם חלב. אך אין לבשל בה לכתחילה פרווה על מנת לאוכלו עם חלב. ויש מקילים אף לכתחילה.

אחרי שאמרנו שמא במיעוט בתרא, איך אפשר להמשיך ולומר ואת”ל שלא במיעוט בתרא (אלא בקמא או במפרקת), שהרי באמירת “ואת”ל” צריכים להכנס יותר בחשש איסור ולהתירו אח”כ, וכאן לא נכנסו כלום לאיסור. ואחר שכתבנו את החשש הקרוב ביותר לאיסור (מיעוט בתרא) איזה ספק נוסף יתיר מציאות יותר קרובה לאיסור ממנו? ואולי לא הבנתי את שאלת כת”ר. אולי אם יבאר יותר אחזור לעיין בזה בלי נדר.

אם מדובר בכלי עם שפריצר אין צורך כלל, וכן בכלי שאחרי הניקוי מניחים בו את הספוג אין צריך כיון שהנוזל שבתוכו קר ואין גורם לפלוט טעם ולהבליע לכלי וגם הטעם נעשה פגום מכח נוזל הכלים.

יש להבחין בין בשר חם שאין היד סולדת בו לבין בשר רותח שהיד סולדת בו.

שחתך בשר רותח שהיד סולדת בו בסכין פרווה מעתה הפכה הסכין לבשרית וכדי להחזירה לפרווה צריכה הגעלה. אבל בחתך בשר שאינו רותח שאין היד סולדת בו די לסכין בשטיפה היטב. (עי’ שו”ע יו”ד סי’ צד ס”ז)

שמים אותם מתחת למזרון (תחת מקום הכר)(וזה סגולה לפחד בלילות וחלמות רעים (כה”חסימן תרס”ד אות ס’)

בג’רבא לא נהגו, בזה וכן הגה”ק איש מצליח לא נהג, בזה אבל מרן ראש הישיבה הגאון הנאמ”ן נר”ו כשהיה מתפלל בישיבה גדולה הנהיג לאומרם ע”י הסומך (והחזן שותק), וכן עד עתה בשנים אלו שהוא מתפלל בבית מדרשו הסמוך לביתו הוא עצמו אומרם (ולא הוא החזן כך שאין חשש להפסק) כאשר ראו עינינו ושמעו אוזנינו את קולו. אם כי בישיבה עצמה שעתה מתפללים בימים הנוראים ישיבה גדולה וקטנה יחד (ששם לעולם לא נהגו לאומרם) גם עתה לא אומרים אותם.

אין נכון להפסיד י”ג מדות בשביל מנהג תקיעת שופר בסליחות שאף שהוא מנהג טוב (כל שלא מפריע לשכנים) אבל הוא מנהג בעלמא, ולכן הנכון שהתוקע יאמר י”ג מדות יחד עם הציבור, וקצת ימהר באמירתן, וכיסיים לאומרם יתקע. וכן נוהג מו”ר ועט”ר מרן ראש הישיבה נר”ו. וכן העלה בספר יוסף לקח – מועדים חלק א’ (סימן ד’). ע”ש. ובודאי שבתקיעות אלו שאינם אלא מנהג אין צריך לדקדק בדברים שמדקדקים בתקיעות של ר”ה.