שאל את הרב

כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).

אין שום סיבה הלכתית לזה.

אולי אמך רחצה אותם מפני האבק שהצטבר עליהם במחסן במשך שבעת ימי הפסח.

אם קיבל תוספת שבת ביחידות מותר בעשיית מלאכות דרבנן במקום מצווה או צורך גדול, אך אם קיבל שבת בציבור אסור. משנ”ב (סי’ רסא ס”ק כח) לוית חן (אות קכד) ומנוח”א (ח”א פ”ה ה”ד)

א. אין בזה שינוי משמעות.

ב. לפי דעת מרן בסי’ קמב סע’ א צריך להחזיר על כל טעות קלה. וכמ”ש כה”ח שם. ולפ”ז (מסתמא) הייתם צריכים להחזיר אותו על עוד הרבה, ויתכן שאין לדבר סוף, ורק מי שמדקדק כראוי כאשר יש לו איזה טעות נוכל לקיים את פסק מרן הנ”ל ולהחזיר אותו.

איסור לבישת בגד חדש נוהג דווקא בבגד לבן וחדש ומגוהץ. ובא ואם נוהג עד יעברו 30 יום וגם אחד מג’ רגלים וצריך שאדם אחר יגער בו ללבוש בגדים חדשים.

ואם לבשם אדם אחר מותר קודם כל הנ”ל ושיעור הזמן הוא כמה שעות שיזיע קצת ויצא הבגד מגדר “חדש” אבל הכיבוס אינו מועיל.

יש מיוצאי אפריקה (מרוקו וג’רבא ולוב) שמחמירים בזה כל השנה. ולאשכנזים אסור כל השנה מן הדין.

אבל אם לבשם אחר מותר גם למחמירים.

הנכון שלא ישלחו תמונות, ואם יש צורך לבדוק ולראות קודם לכן, אפשר שהאם תראה את הכלה. והאב את החתן ויחליטו. ואם קשה כגון שגרים רחוק וכיוצא, אם שולחים רק לאם ותראה ותחזיר את התמונה נראה שאין לחוש.

א.  כגודל הקדושה כן גודל הסטרא אחרא שנלחמת באדם, ומאחר שהגיע למקום גבוה מאד דווקא שם חיכתה לו הסט”א והיה נדמה לו שיש שתי רשויות כמבואר בגמרא שם. ולכן הזהירו הרבה בספרים שלא ללמוד קבלה וכיוצ”ב מי שלא ראוי מאחר שיכול לטעות בהבנה של הדברים ולהגיע לכפירה. ומרן רה”י זצוק”ל אמר שיש בדורנו “מקובלים” שהם בגדר “כופרים” ב”מ מחר שלא מבינים נכון את הקבלה.

ב. הוא רצה להבין את התורה בבחינת “חכמה” כי בתורה יש חכמה עצומה, ובזמנם אפילו הגויים והקראים והכותים וכדו’ למדו תנ”ך על מנת להבין אותו כראוי מרוב החכמה שבו.

ג. כבר אמרו חז”ל שנתנו לו אפשרות, רק השמיעו לו שהוא לא יוכל, מה שלא היה אמת וזה משום “הבא ליטמא פותחין לו”.

לדעת האר”י ז”ל תיקון פ”ד תעניות הוא פ”ד ימים רצופים ממש, לא שני וחמישי. כמבואר בדבריו בשער רוה”ק תיקון כז וכן העתקו המקובלים. וכן נוהגים המתענין לעשות בכל שנה בימי השובבי”ם, ימים רצופים שנים שלושה ימים יחד, ומפסיקים מבעו”י, ושוב מתענים וכו’.

אלא שכל זה ליחידים ממש, אבל לסתם אדם וכ”ש בזמנינו שנחלשו הדורות, אין לעשות כן, רק יום אחד או שתים בשנה, והשאר לפדות כנודע.

והעיקר זו התשובה והקבלה לעתיד, ותוספת בקדושה וה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

לפי רבותינו ע”ה כל שאוכל מזונות אפילו שאין בהם קביעות סעודה לברכת המוציא וכו’, מ”מ כל שאוכל מהם שיעור ג’ ביצים (161 סמ”ק ככוס חד פעמית) מברך ליישב בסוכה.

זו טענת הגאון ר’ יעקב יוסף זצ”ל. וידי”נ הרה”ג ר’ אביה חדוק נר”ו באו”ת (שבט תשפ”ד סי’ נג) הביא שכן כתבו עוד כמה גדולים, וכן נכון לנהוג.

ולעומתם ראיתי לפני מספר חודשים בילקוט יוסף הלכות ברכות סוף כרך ג’ (מהדורת תשפ”ה) שהשיב על זה, שבוודאי האוכל את הפירות המיובשים דעתו על הויטמינים שלהם ולא רק על הטעם, ולכן יש לברך עליהם העץ. ע”ש. (וכעת אינו מצוי לפני ואקוה שאיני טועה). ולענ”ד זוהי טענה מוזרה, כי באמת מי חושב על הויטמינים וכמה ויטמינים בכלל יש באותם פירות מסוכרים?

ולמעשה מנהג העולם לברך על הפירות הנ”ל העץ (או האדמה לפי הענין), יש לו על מה שיסמוך, מאחר ובאמת לא שיקר בברכתו, והפרי שלפניו מוצאו מן העץ או מן האדמה, (וזה אף להחולקים על המג”א סי’ רו ושלא כמו שחשש באו”ת הנ”ל שגם בדיעבד לא יצא דהו”ל כפרי שלא נגמר תיקונו, ולענ”ד זה אינו. ואכמ”ל). ובפרט שאיננו בטוחים שבאמת הוציאו מהם את כל טעמם המקורי, ויתכן שזה תלוי בסוגי הפירות וסוגי העיבוד (לדוג’, גם מיץ ענבים מוסיפים לו סולפיט בדיוק כמו פירות מסוכרים, ולמרות זאת אין טעמו אובד. וצריך לדעת המציאות בעניינינו בצורה מדוייקת מבלי להסתמך על שמועות כאלו)

ולכן נראה לי שהנכון להניח המנהג על חזקתו לברך עליהם ברכת הפרי וא”צ לחדש ולבלבל את הציבור