הרב רזיאל כהן

אם גם בלעדי הגבהת הזרם של הגוי היה המאכל מתבשל על ידי הדלקת היהודי בשיעור של שליש בישול (לפחות), אין הגברת הזרם של הגוי מזיקה. (ובתנאי שמדובר על הוספת זרם לגוף החימום הקיים, ולא שנכבה גוף החימום הקטן ונדלק במקומו גוף חימום גדול על ידי הגוי)

אבל אם ההדלקה הראשונה הייתה במעלות מאד נמוכות באופן שלא היה מגיע על ידן אפילו לשיעור שליש בישול, ובא הגוי והגביה ובזכותו נתבשל הרי זה אסור לדעת מרן (עי’ שו”ע יו”ד סי’ קיג סעיף ו וסעיף י ובהוראה ברורה שם.)

זו טענת הגאון ר’ יעקב יוסף זצ”ל. וידי”נ הרה”ג ר’ אביה חדוק נר”ו באו”ת (שבט תשפ”ד סי’ נג) הביא שכן כתבו עוד כמה גדולים, וכן נכון לנהוג.

ולעומתם ראיתי לפני מספר חודשים בילקוט יוסף הלכות ברכות סוף כרך ג’ (מהדורת תשפ”ה) שהשיב על זה, שבוודאי האוכל את הפירות המיובשים דעתו על הויטמינים שלהם ולא רק על הטעם, ולכן יש לברך עליהם העץ. ע”ש. (וכעת אינו מצוי לפני ואקוה שאיני טועה). ולענ”ד זוהי טענה מוזרה, כי באמת מי חושב על הויטמינים וכמה ויטמינים בכלל יש באותם פירות מסוכרים?

ולמעשה מנהג העולם לברך על הפירות הנ”ל העץ (או האדמה לפי הענין), יש לו על מה שיסמוך, מאחר ובאמת לא שיקר בברכתו, והפרי שלפניו מוצאו מן העץ או מן האדמה, (וזה אף להחולקים על המג”א סי’ רו ושלא כמו שחשש באו”ת הנ”ל שגם בדיעבד לא יצא דהו”ל כפרי שלא נגמר תיקונו, ולענ”ד זה אינו. ואכמ”ל). ובפרט שאיננו בטוחים שבאמת הוציאו מהם את כל טעמם המקורי, ויתכן שזה תלוי בסוגי הפירות וסוגי העיבוד (לדוג’, גם מיץ ענבים מוסיפים לו סולפיט בדיוק כמו פירות מסוכרים, ולמרות זאת אין טעמו אובד. וצריך לדעת המציאות בעניינינו בצורה מדוייקת מבלי להסתמך על שמועות כאלו)

ולכן נראה לי שהנכון להניח המנהג על חזקתו לברך עליהם ברכת הפרי וא”צ לחדש ולבלבל את הציבור

חזרתי על הדברים, ואין דבריך נראים לי, אמנם הוזכרה בכה”ח דעה ומנהג של יחידים שנהגו להחמיר על עצמם ושכן ראוי לכל ירא שמיים, אבל חזר אח”כ והביא דברי הפר”ח שפסק להקל כהשו”ע אף על פי שראה דברי המחמירים. ושגם השו”ג אע”פ שהביא דברי האוסרים ודברי המתירים כתב שלעניין הלכה נקטינן כרוב הפוסקים ומרן להקל. ושכן נהגו בכל ערי ספרד ע”ש. ובודאי מהלך דברי כה”ח מורה שכוונתו לומר שאין לחוש לדברי המחמירים.

בנוסף לכך, גם המחמירים הנ”ל לא החמירו מדינא אלא “שירא שמים יחוש” (כלשון מהראנ”ח) ומודים שהעולם אין נזהרים בכך. (כמובא בכנה”ג) ואין זה קביעה רק של השו”ג  כטענתך. ומאד ארוכה הדרך משם עד ההכרזה לרבים שהן חמץ גמור.

וזה מלבד מה שכתבתי לעיל שגם המחמירים לא החמירו לגמרי אלא כתבו שיש ליזהר בלישתן “כדין עיסה של מים”, וזה מתקיים בלישת המצות עשירות של פפושדו, באופן שהן כשרות גם ליראי שמים המוזכרים במהראנ”ח וכנה”ג.

שמעתי שהרב בנימין חותה פרסם בשנת תשפ”ו ברדיו איסור על מצות עשירות עפ”ד הגר”י יוסף זצ”ל. ואם הוא מהטענות הנ”ל אזי אין לחוש לדבריו.

לאחרונה (תשפ”ד) ביקר גם הגר”י משדי במפעל של פפשודו, ומצא שהן כשרות למהדרין מן המהדרין למי שאינו חושש לחומרי ההתפחה. (הוא עורר רק על בעיה אחת קטנה בהכשר קערת הלישה, ולענ”ד יש ליישבה.) ואכמ”ל.

למיטב ידיעתי יש בתנורים שני סוגי מאווררים (טורבו) שונים:
א. טורבו רגיל, שהמאוורר עומד במקומו מחוץ לתנור וכל תפקידו רק לערבל את האויר החם שבתנור.
ב. טורבו אקטיבי, שמול המאוורר הנ”ל יש גם כן ספירלה של גוף חימום, והמאוורר מכניס לתנור אויר חם (בנוסף לגופי החימום שבתקרת ובקרקעית התנור).
ויש מחכמי הדור שחוששים שהסקת התנור לשרוף את השומן הדבוק בו, אינה מועילה למאוורר, מפני שהוא ממוקם מחוץ לחלל התנור. ולכן כתבתי בתשובה הקודמת שנכון שלא להשתמש בטורבו גם לחלב וגם לבשר, אלא רק לבשר (או רק לחלב).

ומכל מקום בדיעבד נראה שגם אם הפעילו את הטורבו הבשרי לחלב או להפך אין המאכל נאסר מכמה סיבות:
העיד בפני אדם שפירק את המאוורר שבתנורו, ולא היה עליו שום שומן בעין, רק מעט אפר שרוף לחלוטין. וזה היה בטורבו רגיל, וכל שכן בטורבו אקטיבי שמסתבר מאוד שהאדים הבשריים נשרפים מחמת סמיכות גוף החימום אל המאוורר.
כתב הרמ”א (יו”ד סי’ קח) שבדבר יבש אין חוששים לזיעה בדיעבד אלא א”כ ראינו בעינינו. ומהרש”ם כתב שאין לחוש לזיעה כלל בתנורים שלנו. ויש לסמוך על זה בדיעבד כמ”ש בהוראה ברורה (ביה”ל סימן קח). וכל שכן שמן הסתם בדר”כ יש במאפה שישים כנגד השומן המועט הדבוק במאוורר.
ולכן לכתחילה אין להפעיל את המאוורר הבשרי לחלבי (או להיפך) אבל בדיעבד אין לחוש. ובטורבו אקטיבי יש מקום להקל גם לכתחילה.

מסתבר שבזה באמת יאמרו קדיש נוסף אחר ההפסקה, כי באמת הקדיש משמש גם כ”פתיחה” לערבית. אבל הכי טוב (אם אפשר) לצמצם ולהמשיך הלימוד ברצף עד ערבית (ולאחריו קדיש אחד בלבד),  לא חבל על כמה דקות נוספות של לימוד?

מסתבר שכוונת השואל לחשוש מפני שבעת ההשתלה מגלחים את כל השערות. ולמעשה נראה שאם מניעת ההשתלה בימי העומר תגרור אחריה דחיית ההשתלה בזמן רב וכו’, יש לדון זה כעין מסתפר  לרפואה שמותר אף באבילות חדשה (עי’ חזו”ע אבלות ח”ב עמ’ רפט), וכל שכן במנהג זה. וע”ע מה שכתבתי במחקרי ארץ ח”ד (סימן א’ אות א’).

הטעם מפורש בלשון הרב בית יהודה שלא יכלה ללקט “מפני הטורח”, כי פירורי חלב דקים בחמאה סמיכה אע”פ שהם ניכרים למעיין מ”מ קשה ללקטם היטב.

לצערי איני יכול להשיב על זה כדבעי, כי הסוגיא עמוקה וארוכה, ואין הפנאי מסכים. אולם יש ליתן הדעת לכמה נקודות:

א.      מה שהעתיק כת”ר לשון הש”ע בפשיטות: “ואפה בו את הפת בעוד שהאבוקה כנגדו”, באמת זו תוספת הרמ”א על דברי מרן. אבל מפשט לשון מרן משמע דאף בלא אבוקה כנגדו אוסר, וכפי שדייק כת”ר גם מלשונו בסוף הסעיף.

ב.      האחרונים (הש”ך הט”ז והגר”א ועוד) האריכו מאד על דברי הרמ”א הללו, ונראה לפו”ר שמסקנתם שבע”ז יש להחמיר אף בעצים לוחשות ואין היתר אלא בגרף.

מחלוקתם בקצרה היא

לגבי חומרי ההתפחה המצויים שם שחוששים שהם גורמים חימוץ ודעת ההמתירים שיש הבדל בין אם העיסה עצמה התחמצה לבין אם החימוץ בא מבחוץ כעין משאבה שמכניסה אוויר שמותר.

ויש הטוענים גם שהשרוולים המפזרים חום לייבש את השוקולד על העוגיות מלאים בפרורי חמץ וא”כ צריך לסמוך על ביטול קודם הפסח ואינו חוזר וניעור וזה מוריד מכשרות המהדרין.

וזה מלבד שהנזהר לאכול כל הפסח מצה שמורה שגם יקפיד שלא לאכול מעוגיות אלו שאינם עשויים מקמח מצה שמורה.