הרב חנוך הכהן

א. אין בזה שינוי משמעות.

ב. לפי דעת מרן בסי’ קמב סע’ א צריך להחזיר על כל טעות קלה. וכמ”ש כה”ח שם. ולפ”ז (מסתמא) הייתם צריכים להחזיר אותו על עוד הרבה, ויתכן שאין לדבר סוף, ורק מי שמדקדק כראוי כאשר יש לו איזה טעות נוכל לקיים את פסק מרן הנ”ל ולהחזיר אותו.

סיומת הנקבה והדגש בש’ – אינו מלמד שגם החיריק בע’ הוא יוצא מן הכלל. אך עדיין לכאורה נוכל לטעון על הגאון היעב”ץ שגם פסוק זה לא דומה כי הוא נקבה וכאן זכר.

ואולי יאמר הרב שכאן הוא דומה בתרתי בריבוי ובסמיכות והשינוי הוא באחד בנקבה וזכר. ועכ”פ הוא בא ליישב המנהג שכבר היה וא”כ אדרבא המוציא מחבירו עליו הראיה.

לגבי מה שכתבתם שיש רק ג’ שרשים שמשתנים לחיריק, הגאון היעב”ץ הביא שם גם עקב ורבץ (אמנם ר’ לא גרונית אך מחשיבים אותה כגרונית לכמה עניינים כידוע), וכותב שם שאין כלל ברור בזה. וכן במכלול (הנד”מ עמ’ תקעז) לא הבדיל בזה כלל בין גרוניות לרגילות ובכולם כתב שמשתנים לסגול פתח וחיריק.

הטענה האחרונה שלא מצאנו שתהיה הטיה אחת חיריק ואחת סגול, יש לבדוק עוד, אבל עכ”פ בנדוננו מצאנו, וא”כ יש לנו לדמות לאופן היותר דומה.

הגאון היעב”ץ בספר לוח ארש (אות תמ”ה) התייחס לטענה זו והביא ראיה הפוכה מהפסוק “עשבות הרים” (משלי כז כה), וכתב שזה יותר דומה לנ”ד כי שניהם סמיכות הריבוי. ע”ש עוד.

פעמים רבות מאד אנו פונים לקב”ה בלשון נוכח. ולגבי הביאור שהוא מלשון בא, הנה כל הסידורים מכל הנוסחאות שיש סותרים פירוש זה כאשר עושים דגש בת’, האם תוכלו להביא לנו את המקור לפירוש זה?

ראיתי דבר זה בחלק הדקדוק של מהרי”ץ ובחלק ספרים מצויין שם מהרי”ב – ולא ידעתי מי הוא.

לגוף העניין, כוונתו להעיר שמלת אַחַד באה בפתח כדרך סמיכות לתיבה הבאה (ולא כרגיל אֶחָד), למרות שאין כאן סמיכות, שהרי אף פעם אין סמיכות למילה שיש בה מ”ם השימוש.

בהפטרה של חוקת שהזכרתם כתוב “ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו” – המילה “לו” צמודה למילה ויאמרו שלפניה, ולכן בלי דגשים מובן מה ה”לו” ומה ה”לא”. אבל בפרשת וירא “וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע” – שתי המילים באות ביחד ויש מקום להתבלבל. ואותו הדבר בפרשת האזינו “שחת לו לא בניו מומם”.
ונראה שזה כלל נכון בכל התנ”ך ראה בראשית כח א, מז יח, שמות כח לב, דברים כא טז, כג יז, כה ה, איוב לז יט, דברי הימים ב’ יח יח, חבקוק א ו, ב ו, משלי כו יז. (כמובן המקורות מחיפוש במחשב)

לפי הפשט ודאי שהפיסוק שעשיתם הוא הנכון, והטעם שעושים פסיק אחרי יתברך הוא ע”פ מה שפסק מרן בשו”ע (סי’ נו ס”ג) שאסור להפריד בין עלמיא ליתברך. והוא ע”פ הקבלה כמבואר בב”י. (ויש אומרים שגם על פי הקבלה צריך לעצור לאחר עלמיא, עי’ עוד יוסף חי פרשת ויחי אות יב)

א”כ למה המברך את עמו ישראל, הוא בדגש? ואולי זה טעות? אך כדי לומר כן צריך לבדוק היטב ולהביא עוד דוגמאות, ולא לסמוך רק על “המקרה”. (ואולי יש לכם דוגמאות, נשמח שתשלחו) ועכ”פ זה לא כלל לכל האופנים הקיימים.

אין הבדל רק ו’ דגושה עושים אותה בחזקה ככל דגש חזק. ולא הבנתי כוונתכם שיש שתי גירסאות של האות, לא ידוע לי על זה.

מלרע