הרב רפאל מאזוז

אין טעם ואין תועלת בויכוחים, רק יש להראות לו בספר חזון עובדיה ימים נוראים עמוד לד’ שכתב …אבל אם קורא אות ח’ כמו אות כ’ רפויה או אות ע’ כמו אות א’ ואות ק’ כמו כ’ דגושה אין ראוי למנותו ש”ץ.

כל מה שכתב כבודו נכון

מלרע כמו שכתבת באפשרות השניה

ולמה לא נחשוש לדעת רש”ו וחוס’ ששמית ארבעה חוטי תכלת מתוך שמונה?

ולמה לא נחשוש בכל איסורי שבת ושאר איסורי תורה לכל הפוסקים?

ובכן גם בזה אנחנו הולכים לפי כללי הפסיקה, והוא שכך דעת הרמב”ם ועוד פוסקים והאר”י, ומי שרוצה לעשות כשיטות אחרות יעשה.

חבל שלא שמת לב לתשובה הקודמת בה כתוב אברך בם תורה וזו הכוונה הפשוטה, גם במ”ש קודם

אולי תפנה לרב בנימין הכהן רב המושב ברכיה שהוא חוקר גדול של יהדות תוניס וכבר חיבר שלשה ספרים גדולים על תוניס רבניה ותולדותיה

נראה שלא יפסיק בשום מקום.

כי ראה בכף החיים סימן בו או כו, שהביא מהאחרונים שכהן הקורא את קריאת שמע, (וכ”ש פסד”ז כמובן) אם אין כהן אלא הוא, מותר לו להפסיק ולישא כפיו, ולא יצא מפני כבוד הציבור. ומשמע שזה דווקא בגלל שהיה אתם אבל אם אינו מתפלל אתם אין בזה כבוד הציבו מה שאינו בא לשם, ועל כך לא יפסיק

כמדומה שבגד כפת דגושים בדגש קל רק בראש מילה (חוץ מפיק דחיק ואתי מרחיק) או אפילו באמצע התיבה אחר שוא נח כמו תזכור וזכור. והשאר בדגש

וראה עוד בסולת למנחה (שבסוף לחם הבכורים)פרשת שמות א כא כתב שהדגש למלאת חסרון ביו”ד של המלה בית, ולפ”ז הוא דגש חזק ככל הדגשים שבאו על חסרון אות.

שיר היחודי במיוחס להאר”י

והראני הבחור היקר שמעון וקיים הי”ו שמרן ראש הישיבה שליט”א כתב ע”ז בקובץ מאמרים ח”א עמוד רפ”א והלאה. ובדרכי העיון (מהדורה חדשה) עמוד רלג ע”ש שכתב עוד כמה דברים

במלה שמרה הקמץ נקרא כמו חולם והשוא הוא שוא נח.

אבל במזמור פ”ו בתהילים תפילה לדוד הטה וכ’ו שם הקמץ נקרא כמו פתח והשוא שוא נע. (אע”פ שלכאורה היה צריך להיות קמץ חטוף ושוא נע)